Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים

כשקובי ואיילת נפגשו

שלושת העשורים שמפרידים ביניהם אתגרו את השיח על מרכז ופריפריה, מוזיקה מזרחית ומצב האומה. ויש גם הסכמה אחת גורפת: שמעון פרס – דמות נערצת. קובי אשרת, מלחין, מנצח ומעבד מוזיקלי, ואיילת פריש, יועצת אסטרטגיה ומיתוג, יחד על הפסנתר

שחר בן-פורת (צילומים: אריק סולטן) שמנת אפריל 2019
קובי אשרת, איילת פריש, צילום: אריק סולטן

איילת פריש, קובי אשרת. היא בת 46, הוא בן 75; הוא מלחין, מנצח ומעבד מוזיקלי, היא יועצת אסטרטגיה ומיתוג; הוא עבד עם המוזיקאים הידועים ביותר בישראל לאורך עשרות שנים של קריירה עניפה, שממשיכה גם היום עם המופע "הללויה לעולם"; היא עבדה, בין השאר, עם הפוליטיקאי הידוע ביותר בישראל, שמעון פרס, כאשר במשך 13 שנה ניהלה את מערך האסטרטגיה, המיתוג והתקשורת שלו. על פניו, שני עולמות שונים שאין ביניהם קשר. בפועל, יש ביניהם חוט מקשר ברור וידוע.

"אנחנו מכירים דרך שמעון פרס. פרס מאוד אהב את קובי. בגיל 87 קובי לקח אסופת שירים שפרס כתב, ועשה לכבודו ערב עם מיטב האומנים", מספרת איילת.

"כל הפרויקט נעשה בהתנדבות מלאה לכבוד האיש. גייסתי את מיטב האומנים – שלמה גרוניך, מתי כספי, נינט, מירי מסיקה, דוד ד'אור, ארקדי דוכין, קורין אלאל. כולם הלחינו שירים של פרס, מושיק תאומים עשה את עבודות הגרפיקה, וכך הוצאנו אלבום שירים מפואר. ביום ההולדת עשינו אירוע בבית דני בשכונת התקווה, כולם באו ושרו את השירים, והוא היה מאושר כמו ילד קטן. אבל הוא לא נתן לנו להוציא את האלבום למכירה ואפילו לא לתת אותו כמתנה, כדי שלא יגידו שהוא עושה משהו למען עצמו.

"חצי שנה אחר כך, במוצאי שבת, מצלצל הטלפון וזובין מהטה על הקו. הוא שמע את האלבום ושאל אותי אם אפשר לעשות מזה קונצרט. אמרתי לו שלא יהיה שמח ממני, אבל עם הלו"ז שלו זה לא הסתייע לבסוף. אולי זה עוד יקרה יום אחד", מקווה קובי.

שמעון פרס

"האיש הלך סתם, הוא היה בסדר גמור. הייתי בטוח שהוא יהיה לתמיד", אומר קובי כאילו לעצמו.

איילת: "גם אני. הוא הפתיע את כולנו. שבועיים לפני מותו הייתי איתו באיטליה בכנס עם שרי הכלכלה של אירופה, הוא נאם במשך שעה וחצי בלי דפים. בבוקר, לפני שהוא קיבל את האירוע, הוא נאם לפני 300 משקיעים מכל העולם. אחר כך עלה למשרד, אכל עם הצוות ארוחת צהריים, ואמר שהוא מרגיש לא טוב. ליווינו אותו לאוטו, חיבקנו אותו ואמרנו לו שבטח תוך שעתיים הוא ישתחרר, ושמחר נבוא לבקר אותו בבית, שלא יבוא לעבודה. הוא אמר 'מה פתאום, אני מחר מתייצב לעבודה'. זו הייתה השיחה האחרונה".

קובי אשרת, איילת פריש, צילום: אריק סולטןקובי: "הוא ראה קדימה מציאות שאנשים לא חלמו לראות. נסעתי איתו ועם רבין לאוסלו, כשהם קיבלו את פרס נובל. ראיתי אותם עובדים. הרי הייתה איבה בין שני האישים האלה, אבל בשלב הזה רבין הבין שבלעדי פרס הוא לא היה יכול. פרס היה החולם ורבין היה המבצע, הם היו צוות מצוין. זה היה נהדר לראות אותם יושבים ביחד במטוס, מדברים ועובדים.

"הוא היה סוג של נביא, ואף אחד לא הבין את מה שהוא ראה בחזון שלו. הוא אמר שאם ניתן להם פרנסה וסיבה יהיה שלום, אבל אף אחד לא הקשיב לו. היום כבר ברור שאם זה היה קורה, הדברים היו נראים אחרת. ואתה רואה את השירים שהוא כתב, הוא סירב שנקרא לו משורר, אבל הוא משורר, נקודה".

איילת: "אני ראיתי בו סופר-מנהיג. אני מאמינה שיש שנולדים להיות מנהיגים ולעשות היסטוריה, שאלוהים נותן להם את הניצוץ הזה. פרס לא היה אדם רגיל, הוא עבד בשביל המדינה משבע בבוקר עד חצות כל יום. לא לקח חופש יום אחד, וגם כשנסע לחו"ל – היה מתגעגע בנימי נפשו לישראל. השליחות לחזק את ישראל, לאהוב אותה ללא תנאי, זה דבר שאעריץ כל חיי. יש את זה למנהיגים מעטים. כל יום הייתי צובטת את עצמי כדי להבין שנפלה בחלקי הזכות לעבוד ליד איש גדול כל כך".

המצב במדינה

בנחישות רבה מסרבים השניים להתייחס למצב הפוליטי במדינה. אבל בשיח על מצב המדינה והבעיות שלה, יש לשניים תשובות ברורות.

"הפכנו למדינה לא כל כך יפה מבחינה אנושית", אומר קובי. "איבדנו רחמנות וחמלה, וכל אחד שקוע בביצה שלו. זה לא קשור לממשלה, אלא אלינו, כאנשים. הפכנו אטומים לקשישים, לניצולי השואה שהולכים ונעלמים. כשהייתי צעיר זו הייתה ארץ אחרת. בתקופת ששת הימים אנשים היו נוסעים בכבישים במיוחד לקחת חיילים הביתה. היינו ביחד, לא היה כזה פילוג. הייתה מדינה נפלאה ואיבדנו את זה, הפכנו למדינה מערבית חסרת חמלה".

איילת: "אחד הדברים הכואבים בעיניי זה חוסר השוויון. ילד שנולד בקריית מלאכי או בשדרות או בקריית שמונה, לא מקבל חצי ממה שמקבל ילד שנולד בתל אביב. זה מתחיל בחינוך וממשיך בבריאות. חוסר השוויון הזה ילווה את האדם כל החיים, ואנו לא משקיעים בשוויון הזדמנויות. היה ניסיון של שר החינוך עם חמש יחידות מתמטיקה. זה חשוב, כי מי שאין לו שער כניסה להייטק נמצא בפער עצום מאלה שיש להם.

"בחצור הגלילית, וזו רק דוגמה אחת, לא הייתה כיתה של 5 יחידות מתמטיקה, ויש שם ילדים כל כך חכמים. המדינה לא נתנה להם אפילו הזדמנות. כשהיינו בבית הנשיא, פעמיים-שלוש בשבוע היינו מגיעים לבתי ספר, ואפשר היה לראות את הפער בין המרכז לפריפריה, אפילו בשפתם של הילדים. אני יודעת שלכולם אכפת וכולם מדברים על שוויון, אבל אין את המסה האדירה של השקעה חכמה של משאבים, המשנה את התמונה".

קובי: "איילת נגעה באזרחים הצעירים ואני באזרחים הוותיקים, וזה אותו דבר. המשאבים לא ניתנים להם, והדבר קורה לאורך עשרות שנים, חוצה ממשלות".

איילת: "זו לא אשמת הממשלה הנוכחית. אנו במדרון תלול. כשבוחנים את העתיד, רואים אלו אוכלוסיות שותפות למעגל העבודה. לי יש ארבעה ילדים, כמה מס הם יצטרכו לשלם בעתיד כדי שלאוכלוסייה כולה יהיה ביטוח סוציאלי? והכל בגלל שיש אוכלוסיות שלמות המודרות משוק העבודה. יש תפקיד למדינה, היא חייבת לפתוח את השערים ולאפשר סביבת עבודה לחרדים ולערבים. ילד שנולד בפריפריה, הגורל שלו אינו לעבוד במפעל שימורים, חשוב שתהיה לו אפשרות ללכת גם להייטק. את זה חייבים לשנות".

קובי אשרת, איילת פריש, צילום: אריק סולטן

אופטימיות

הדברים החדים שהשניים אומרים מעוררים מיידית את השאלה האם הם אופטימיים או פסימיים ביחס להמשך דרכנו. "אני נולדתי במדינה אחרת", אומר קובי. "רמת החיים הייתה נמוכה ולאנשים לא היה הרבה כסף, ולא היה הפער המטורף שיש היום בין השכבות, פער ההולך ומתרחב עד שיגיע לפיצוץ".

איילת אופטימית יותר: "אנשים הם טובים והמנהיגים שלנו טובים, ואני לא מאמינה שיש מנהיג שלא רוצה את מה שאני תיארתי. יש משהו במדינת ישראל של ערבות הדדית גדולה, וזה הכל עניין של הקצאת משאבים. מחר בבוקר זה יכול להשתנות. זה יכול לקחת 10-15 שנה עד שאני אוכל להגיד שיש שוויון מלא, אבל אני אופטימית, אנחנו יכולים לשנות זאת ודי בקלות".

קיפוח מוזיקלי

והשיחה עוברת, באופן טבעי, למוזיקה. ובאווירה של הקשיים החברתיים, עולה השאלה האם אלה באים ידי ביטוי גם במוזיקה הישראלית.

קובי: "הייתה בארץ הרגשה של קיפוח של הזמר המזרחי, שבחלקה הייתה נכונה ובחלקה לא. יש הרבה זמרים מזרחיים, כמו בועז שרעבי, מרגלית צנעני ואביהו מדינה, ששנים ארוכות היו בטופ של הזמר הישראלי כי הם יוצרים נפלאים. כל מי שיצר ועשה דבר טוב, אף אחד לא עצר אותו. היה אמנם סוג של אשכנזיות במוזיקה, אבל הדבר נבע מהעובדה שהושפענו מהעולם. במוזיקה המזרחית יש אוצרות נדירים של יופי".

קובי אשרת, איילת פריש, צילום: אריק סולטןאיילת: "אני חושבת שהייתה אפליה. אני מסתכלת על הבית שלי – שעטנז, אבא ברזילאי ואימא טוניסאית, ששמעה שירים ערביים בבית ומוזיקה מזרחית. כילדה חשתי בושה רק מהאפשרות שבקיבוץ יידעו שאימא שלי שומעת מוזיקה מזרחית. אני זוכרת את האווירה, אם השמיעו ברדיו שיר מזרחי – העבירו מהר תחנה.

"היום הילדים שלי מתים על שירים מזרחיים, הם מעריצים את עומר אדם. אני לפעמים המומה באופן חיובי ממספר השירים המזרחיים שהדור הצעיר אוהב. אנו בדרך לשוויון, אבל עדיין יש הדרה כשאתה מסתכל על פלייליסטים. אי אפשר להגיד שיש שוויון מלא".

קובי: "המוזיקה המזרחית שאימא שלך שמעה היא האמיתית. היום יש מוזיקה ים-תיכונית, מה מזרחי בה אני לא יודע בדיוק. בכלל, יש מוזיקה ישראלית, כולנו באנו מכל מיני ארצות והתקבצנו פה, למה לעשות גטאות?"

איילת: "כי שנים רבות הייתה אפליה והדרה, אנשים חוו את זה ואי אפשר להסתיר את זה".

קובי: "לא הדירו אמנים טובים. בועז שרעבי הוא אמן מזרחי לכל דבר מיום שהוא פרץ, מרגלית צנעני, יואב יצחק, חיים משה. מה עם זוהר ארגוב?"

איילת: "בגלל זה הוא סמל, כי הוא היה יוצא דופן. אני רואה ברכה אדירה בחלחול של המוזיקה המזרחית".

קובי: "למה מזרחית? זו מוזיקה ישראלית. אם היא נוצרת בארץ – היא ישראלית. זה שיש לה גוונים מסוימים, זה היופי שלה, אבל זו מוזיקה ישראלית. ההגדרות והחלוקה לסקטורים זה דבר נורא ואיום. צריכה להיות מוזיקה טובה, לא שום דבר אחר".

אירוויזיון א'

האירוויזיון המתקרב מחייב לבקש מהשניים התייחסות. אחרי הכל, קובי היה מעורב ביצירה של חמישה שירים שהתמודדו בתחרות, בהם הללויה. לכן, כאשר אני שואל אותם כיצד הם מרגישים לקראת קיומה של התחרות בישראל, קובי מיד משיב:

"זה נפלא שהתחרות מגיעה לארץ. העובדה שבתור מדינה קטנה זכינו ארבע פעמים זה דבר מדהים, אפילו בזה אנחנו טובים. נטע היא גאון מוזיקלי, כישרון אדיר, וגם קובי מרימי הוא יציאה מסוג אחר. באירוע הפתיחה, שהביאו את המפתח של התחרות מליסבון לתל אביב, הקרינו סרטון פרסומת על העיר. אחד שמסתכל עליה מחו"ל אומר 'העיר הזו נראית מדהים'. זה שהמדינה לא משקיעה בזה אגורה אחת זה זוועה. התחרות תביא הרבה ערך למדינה שלנו".

איילת: "אני מסתכלת על התחרות מזווית ההתמחות שלי – מיתוג, ואומרת שזו המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל למיתוג של מדינה. העובדה היא שבאים לפני התחרות לישראל בין 500 ל-1,000 עיתונאים. במרכז פרס לחדשנות אנחנו כבר נערכים לביקורים כדי להציג את האופן בו ישראל הפכה להיות סטארטאפ ניישן דרך העוגן של האירוויזיון.

"לפני כשנה עשיתי את המיתוג והאסטרטגיה של מירוץ ג'ירו איטליה, שלושה ימים של שידורים חיים בהם כל העולם ראה את ישראל לא דרך פריזמה של סכסוך אלא דרך פריזמה של חופש, יופי, ים. התיירים והתקשורת שיגיעו לתל אביב-יפו יקבלו את כל הטוב של מדינת ישראל. זה מגה-מיתוג חיובי, שישפר דרמטית את התפיסה של ישראל בעיניי העולם".

אירוויזיון ב'

אל מול ההתלהבות מההשפעה הפוטנציאלית של התחרות על מעמדה של ישראל בעולם, עולה השאלה האם התחרות הזו עודנה רלוונטית. קובי מאמין שהיא חוזרת להשפעה שהייתה לה בעבר.

"התחרות הזו מאוד אטרקטיבית", אומרת פריש. "התאגיד לקח מותג מיושן ושילב אותו עם ריאליטי כדי ליצור את 'הכוכב הבא לאירוויזיון', וכך נוצר באז חדש סביב התחרות. הילדים שלי מטורפים על זה, הם עוקבים אחרי השירים ומחכים לאירוויזיון. יש לי ילדה בת 8, שבשנה שעברה שמעה את השיר של קפריסין חודש אחרי התחרות. יש מדינות שהלכו בעקבות ישראל עם החיבור לריאליטי, והפכו את התחרות למשהו מותח".

קובי: "עד שנות ה-90 זו הייתה תחרות של שירים, בה השיר היה הדבר החשוב. ישבו תזמורת סימפונית ומנצח, והכל היה בלייב. בינתיים התחרות הפכה למופע, שהשירים בו פחות חשובים. החל מסוף שנות ה-90, איזה שיר נשאר בתודעה? הללויה, שנוצר לפני 40 שנה, זכה ל-420 ביצועים ברחבי העולם, והוא חי ובועט כאילו הוא נוצר אתמול. בשנים האחרונות מעמדה של התחרות עולה, ויש שירים איכותיים. תראו מה קרה עם נטע בשנה שעברה, הבחורה 'המוזרה' שעשתה בית ספר לכל העולם. האירוויזיון תופס מקום של מחולל תרבות שיוצר ז'אנרים חדשים. זה תענוג גדול".

הריאליטי

תרבות הריאליטי זוכה לביקורת רבה, ואילו איילת מציגה בדבריה דבר טוב המתרחש בעזרתה. "ריאליטי של מוזיקה הוא Win-Win-Win. אתה שם בקדמת הבמה קלאסיקות שילדים בקושי נחשפים אליהן אילולי הריאליטי. אפרופו פריפריה, הסיפורים המעניינים הם של אלה שנשארו בשוליים, ואני רואה בסביבה הקרובה שלי שהתוכניות האלה שוברות דעות קדומות ומוסכמות.

"נושא של להט"בים – הם אצלנו בסלון. גם אם אין במשפחה מישהו להט"בי, הילדים נחשפים לעולם הזה דרך הריאליטי. הם אוהבים אותם, מחבקים אותם, וזה עבורם דבר טבעי. זה הדבר היפה, כשמצליחים לשבור שנאה וגזענות. על תוכניות כמו 'האח הגדול' יותר קשה לי להגיד זאת. גם שם שוברים מוסכמות, אבל יש שם סיטואציות אנושיות שהן קשות בעיניי, שאני לא רוצה שהילדים שלי יחוו. אם אפשר לחסוך את זה מהם, מה רע?"

קובי: "התוכנית 2025 לא ממריאה כי לאנשים יש שובע; אבל בכל הקשור למוזיקה, קורה דבר נפלא בתוכניות האלה. צעירים לוקחים קלאסיקות ישראליות ומחזירים אותן לפריים טיים, וזה נפלא. זה חושף את הקהל לשירים שלא נס ליחם".

פסח

לקראת חג החירות, מתבקשים השניים לומר ממה הם מאחלים לנו להשתחרר בחג הזה.

קובי: "אנו מדינה של יהודים, שסבלו מגזענות נוראית וכמעט הושמדנו במלחמת העולם השנייה, ולמרות הכל באים לכאן אנשים ונתקלים בגזענות. הייתי רוצה שיהיו כאן יותר חמלה ויותר ביחד".

"הייתי משחררת אותנו מהחלוקה של מרכז ופריפריה", אומרת איילת. "אנחנו מדינה כל כך קטנה, גרגר ביחס לארה"ב ואירופה, אז איך יכול להיות שיש פער בין מרכז לפריפריה במדינה? וברוח הבוס שלי, שמעון פרס, הלוואי שעסקת המאה של טראמפ תתפרסם ותחלחל. לא מעניין אותי מי יביא אותה לידי מציאות, רק שהילדים שלנו לא יצטרכו להגיע לעוד ועוד מלחמות. הלוואי שדרך שינוי הפרדיגמה, דרך השינוי במדינות ערב וביחסים שלנו איתן, תחלחל רוח טובה וחדשה של שלום".

טוב לדעת