Search magnifier

חיפוש

ברוכים הבאים לאתר אקסטרה - עדכני, מגוון ועשיר בכתבות ובמאמרים מקצועיים לקריאת המגזין - לחצו כאן Designer חדש באקסטרה: גיליון ינואר 2020 של מגזין העיצוב

הצייר של הציירים

יצירותיו של חיים סוטין, מחשובי האמנים במאה ה-20, ומי שעבודותיו פרצו דרך לדור שלם של אמנים בארץ ובעולם, מוצגות עכשיו בישראל, לראשונה מזה 50 שנה. מבט ומחשבה בעקבות התערוכה, ועבודות האמנים הישראליים שהושפעו מיצירתו ומוצגות בה

Array
שביל ביער, חיים סוטין, מחצית ראשונה של המאה ה-20. אוסף מוזיאון הכט אוניברסיטת חיפה (צילום: שי לוי)

חיים סוטין היה צייר גדול, אקספרסיוניסט חשוב ומשפיע, שעבודותיו מוצגות במוזיאונים לאמנות החשובים בעולם, דוגמת המטרופוליטן בניו יורק, טייט מודרן בלונדון, מוזיאון פומפידו בפריז, ועוד – זוכה עכשיו, למעלה מ-50 שנה אחרי תערוכת היחיד הקודמת שלו, לתערוכה חדשה: "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית". מי שהרים את הכפפה הפעם היה המשכן לאמנות בעין חרוד, שהתערוכה הזו מהווה ציון דרך גם בתולדותיו.

כפי שמרמז שמה של התערוכה, התכוונו אוצריה לבנות תערוכה מקיפה, שתערוכת היחיד של סוטין שבליבה היא רק חטיבה אחת ממנה. שלושת האוצרים – יניב שפירא, מנהל המשכן לאמנות והאוצר הראשי שלו; סוריה סדיקובה, האוצרת הראשית של מוזיאון פושקין במוסקבה, שאצרה בו גם תערוכה של סוטין; וד"ר בת–שבע גולדמן-אידה, אוצרת פרויקטים מיוחדים במוזיאון תל אביב לאמנות ומומחית לאמני "אסכולת פריז" – ביקשו להפנות זרקור אל השפעתו הכבירה על האמנות הישראלית, ובעצם על שלושה דורות של יוצרים מקומיים שפעלו ופועלים כאן.

מימין: Girl in Blue, חיים סוטין (צילום: עופרית רוזנברג) | סיטה פלאגייר במונט פרנאס 1918, חיים סוטין אוסף פרטי באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות (צילום: מרגריטה פרלין) | חיים סוטין דיוקן עצמי 1916 (צילום: מרגריטה פרלין)

השפעה על אמנים

הקו האוצרותי הזה הניב תערוכה גדולה המשתרעת על כל חללי המוזיאון והיא כוללת שלוש חטיבות: בחלל הכניסה מוצגות עבודותיו של הצייר חיים אתר, בן עין-חרוד ומייסד המשכן לאמנות שהושפע מסוטין; בצד השמאלי של המבנה, ובאופן מבודד למדי (בשל אילוצים של שמירה על רמה קבועה של טמפרטורה ולחות, תאורה מתאימה ובעיקר דרישות הביטוח של היצירות היקרות שערכן מוערך במיליוני דולר) מוצגות 18מיצירותיו של סוטין, שרובן הושאלו לתערוכה על ידי מוזיאון ישראל, מוזיאון הכט בחיפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, ואספנים פרטיים.

בחטיבה השלישית, בחלל התחתון והגדול של המוזיאון, מוצגות עבודותיהם של 43 יוצרים ישראליים שהושפעו באופנים שונים מיצירתו של סוטין. "סוטין היה 'צייר של ציירים', כלומר יוצר שהיה מקור השראה לאמנים, מופת של אמן המחויב לאמנותו, וכל אחד הושפע ממנו בדרכו – אם מבחינת הנושא, הצבעוניות, משיכות המכחול העזות, המבע האקספרסיבי ועוד", מסביר שפירא. "על השפעתו על אמנים אירופאים ואמריקאים כבר נכתבו מחקרים ובאמצעות התערוכה הזאת רצינו להראות משהו חדש – את השפעתו על האמנות הישראלית משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד היום".

יונתן הירשפלד, ללא כותרת 2018. אוסף: גלריה גיבעון

למי שתהה איך מוצאת את מקומה תערוכה של אמן מסדר הגודל של סוטין דווקא במוזיאון קטן יחסית ורחוק מהמרכז, מסביר שפירא כי אף שבאוסף המשכן אין יצירות של סוטין, יש בו הרבה עבודות של אמנים בני "אסכולת פריז", בהם יהודים רבים שפעלו בעיר בין שתי מלחמות העולם בשנים שסוטין פעל בה. הן הגיעו לאוסף בזכות פועלם של מייסדי המשכן, ובראשם חיים אתר, שביקשו להציל, לכנס ולהציג אמנות יהודית המשקפת את המסורת ואת התרבות היהודית בגולה.

לדברי שפירא, "אף שסוטין לא צייר עבודות בנושאים יהודיים, הוא נחשב לאמן יהודי לגמרי, אולי בזכות הפגיעות שהתבלטה ביצירותיו, החרדה הקיומית ששידר והעיסוק האינטנסיבי במוות". ב"פתח דבר" לקטלוג המלווה את התערוכה כתב שפירא כי אפשר לראות בתערוכה "את שובו של אמן זה, שמעולם לא ביקר בישראל, אל בית שהוקם עבורו ועבור אמנים יהודיים אחרים בקיבוץ בעמק, בית שמעולם לא היה לו".

ביטוי למהות האדם

את הסיור המוקדם בתערוכה בחר שפירא לפתוח בחלל המתמצת את הקו האוצרותי של התערוכה. רק חמש עבודות מוצגות בה: אחת על כל קיר, ועוד פסל המוצב על הרצפה: ה"סייפנים" של חיים סוטין, הממקדת באופן טבעי את המבט, וכן עבודות של יוצרים בני דורות שונים שנשאו עיניים אל סוטין: חיים אתר, משה גרשוני, אורי ליפשיץ ואמיר נווה. מנקודה זו נפתחת התערוכה לשלוש חטיבותיה.

לחטיבת ציוריו של סוטין בנו האוצרים חדר מקדים שמבקש להציג את רוח הזמן והמקום שבו פעל סוטין. הוא כולל ציורים ופסלים של אמנים שפעלו בפריז בימיו של סוטין, שחלקם סיפרו עליו, על חייו הלא קלים ועל סערות הרגש שעבר וגם ועל יצירתו. כך, למשל מישל קיקואין, בן עיירתו של סוטין, שהגיע עמו לראשונה לפריז, חנה אורלוף שגרה בשכנות, או ז'אק ליפשיץ, שהכיר לסוטין את האמן היהודי-האיטלקי הנודע אמדיאו מודליאני, שהפך לחברו הקרוב.

עבודות החיות המתות של חיים אתר (צילום: אלעד שריג)

זהו גם המקום ללמוד על קורות חייו של סוטין כפי שנחקרו על ידי האוצרת סוריה סדיקובה והם מתפרסמים כאן לראשונה בעברית. מהם ניתן ללמוד כי סוטין, הבן העשירי למשפחת יהודית ענייה, נשלח בהיותו בן עשר להתלמד אצל חייט (בעלה של אחותו הבכורה) ושם התחיל להתנסות ברישומי דיוקן. אחרי פרק לימודים קצר באקדמיה לאמנות בווילנה נסע עם בן עיירתו קיקואין לפריז והתיישב חסר כל במושבת האמנים בעיר, לצד בני ארצו מארק שאגאל, חנה אורלוף וז'אק ליפשיץ.

ב-1915 מפגיש ליפשיץ בין סוטין למודליאני, שמכיר לסוטין את פאבלו פיקאסו, דייגו ריוורה, ז'אן קוקטו, ובמקביל גם עם סוחרי אמנות שהחלו לקדם את סוטין. הוא זוכה להכרה ולרווחה חומרית, ומצייר עשרות רבות של עבודות שנרכשות בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת לאוספים הבולטים של זמנו. ב-1935 מוקדשת לסוטין תערוכת יחיד ראשונה בארצות הברית ובהמשך גם תערוכות בפריז ובלונדון ובגלריות בניו יורק. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא מוברח לפריז ומצבו הבריאותי מידרדר. הוא עובר ניתוח ב-1943 ומת זמן קצר אחר כך.

יצירותיו של סוטין מוצגות בשלושה חדרים על פי נושאיהן: דיוקן, נוף ודומם, שבכולן ניכרת הטכניקה המיוחדת של סוטין – הוא לא ערבב צבעים ולפעמים התחיל עבודה עם 40 מכחולים – אחד לכל צבע. את כתמי הצבע הניח זה ליד זה באופן שהעניק לעבודה ממד מופשט. בדיוקנאות שלו, החל מהמוקדמים ביותר (1913), ביקש סוטין לבטא את מהות האדם ואת עולמו הפנימי של הניצב מולו, והעיניים שצייר מלאות הבעה ומכמירות לב.

מיכאל גרוס, אווז שחוט, 1959
אוסף: ג'ני וחנניא ברנדס

בחדר המוקדש לדומם של סוטין מוצגת עוד גרסה מרהיבה של "גלדיולות", אדומות הפעם, ולא מעט מציורי החיות המתות/השחוטות המוכרות של סוטין, בהן דגי הרינג ו"אווז מרוט נוצות", שמציעים מעבר חלק למרחב השדרה המרכזית, המוקדשת לעבודותיו של חיים אתר שם אי-אפשר שלא הבחין בקיר הגדול המלא בצפיפות בציורי חיות מתות ומדממות.

התערוכה, מחווה לאמן שיש לו תרומה מרכזית להקמת המשכן לאמנות, נפתחת בדיוקן העצמי הראשון של אתר ומסתיימת בזה האחרון שצייר בשנת מותו, ב-1953.

על עשרות העבודות של 43 האמנים הישראליים, המוצגות באגף התחתון של המוזיאון, קשה מטבע הדברים להתעכב. מוטב אם כך להביא בהקשרן דברים שכתבה אסתר דונאו במאמרה "צייר של ציירים", המופיע בקטלוג התערוכה:

עמית כבסה, דיוקן עצמי עם נוף, 2011
גלריה: חזי כהן

"… רוב האמנים שנבחרו לתערוכה מציגים בפנינו מהלך של 'שאיבה', ולאו דווקא של 'חיקוי'. לנגד עינינו עומד תהליך שבו אמן אחד – סוטין – משמש מושא להתבוננות קפדנית ולהפנמה. זרעי אמנותו נטמנים ברובד עמוק כלשהו, שם הם מבשילים לאיטם עד שהם נובטים בעבודתו של האמן האחר ומבקיעים אל פני השטח בנקודות שונות על רצף התפתחותו האמנותית.

"מקור הזרעים הללו קל לפעמים לזיהוי – באנרגיה, במשיכות המכחול, במחווה הגורפת את מלוא שטח הבד, בגישה לנושא – ופעמים אחרות דומה שכבר עבר תמורה עמוקה עד כדי כך שקשה להכירו. בכל אחד מהמקרים מצאו האמנים אצל סוטין – כפי שמצא סוטין אצל רמברנדט, שרדן קורבה – משהו חי וחיוני שהשלים את החזון האמנותי שלהם ובסופו של דבר נטמע בקרבו".

ומילה אחרונה על האכסניה: כבר בדרך מתל אביב לקראת הפגישה עם המשכן ועם התערוכה החדשה עולה מפלס ההתרגשות. רק שעה וקצת בדרך וכל כך רחוק מהעיר הגדולה, ואז – המבנה הצנוע שתכנן האדריכל שמואל ביקלס שמוצף אור טבעי, שממדיו בנויים למבקר מן השורה. ואף תורם לא מבקש ששמו יתנוסס מעליו ויש בו בית קפה קטן ומקסים הפונה לגינת פסלי אבן בו אפשר לשבת רגע ולחשוב שהכל התחיל מתשוקה לאמנות של חיים אתר וחבריו, שהקימו בצריף עץ קטן בקיבוץ, אי-שם בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, את "פינת אמנות" שהפכה ב-1948, במהלך מלחמת העצמאות ונגד כל הסיכויים, למשכן לאמנות.


Yaeliefrati1@gmail.com
טוב לדעת
נגישות