Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים חדש באתר: מגזין 'הירוק החדש' - כל הפרטים על תעשיית הקנאביס הרפואי בישראל. לחצו כאן

שפת הים

הים של תל אביב על תהפוכותיו החזותיות וההיסטוריות, כפי שנלכדו בעדשות צלמים ואמנים מראשית ימי הצילום בארץ. תערוכה חדשה המציגה צילומים איקוניים לצד עבודות וידאו במגוון היבטים ושפות תרבות

ילדה עם ארטיק שוקו-שוקו, 1983 (צילום: ברי פרידלנדר. באדיבות הצלם)

עוד טרם הכניסה לתערוכה, לנוכח התצלום הגדול שמפרסם אותה, מתעוררת אי נחת. הילדה הקטנה, בתחתונים ובחולצה ורודה רכוסה היטב, אוחזת בידה ארטיק שוקו-שוקו. מבע פניה לא ברור, כף ידה השנייה משדרת מתח, ומאחוריה נפרס הים התכול של תל אביב. התצלום הזה של ברי פרידלנד משקף במידה רבה את הדואליות של "הים של תל-אביב", התערוכה שמוצגת כעת (עד ראשית 2020) במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.

גיא רז, אוצר הצילום של המוזיאון, שזו התערוכה ה-20 שלו במוסד, מתאר אותה כמהלך של כיסוי וגילוי, של זיכרון והשכחה, מהלך שרחוק מהדימוי הפופולרי של חוף ים תוסס עם המוני מתרחצים משתובבים וחולות רכים שתרמו לדימוי של תל אביב כעיר אנרגטית ללא הפסקה, שמוצפת בימי הקיץ הללו בתיירים. "אין דם בתערוכה הזאת אבל יש בה עניינים מדממים", מסביר רז ומפנה את מבטו לתמונות הים המציפות את קיר הכניסה לתערוכה בעבודת הווידאו הנהדרת של יעל ברתנא "הכרזה" מ-2006.

'ללא כותרת' (מתקן משחקים בצורת לווייתן, גן צ'רלס קלור). מתוך אלבום צילומים, 1979-1980 (צילום: יגאל שם טוב. באדיבות הצלם)

הים הזה על גליו הרכים מספר כאן סיפור גדול וטעון באמצעות דייג אחד בסירתו הקטנה, ששט מהחוף הדרומי של תל אביב ליפו, ובהגיעו לסלע אנדרומדה הוא מסיר את דגל ישראל המסמל ריבונות המונף עליו ומציב במקומו עץ זית המסמל שלום והיאחזות בקרקע. לא רחוק משם, אבל במעבר חד, מוטבעים על הקיר הלבן דבריו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שפרש ב-1932 את חזונו ביחס לחוף הים שבו ראה פוטנציאל תיירותי-כלכלי.

"… אין הפלאז'ה שלנו יכולה להתפתח בלי הסידורים והשכלולים הנחוצים. בכל ערי הרחצה אשר בעולם מסדרות העיריות על חוף הים מוסדות מיוחדות לרפואה (הידרופאטיה, ברכות לרחיצה, מסאז' חשמלי, מוסדי "צנדר" וכדומה), מוסדות לשעשועים, מקומות לטיול, אפשרויות לטיול בים וכדומה… אין ספק שאם נשקיע בענף זה סכום כסף ידוע – ישולם ההון עם הריבית במשך זמן קצר…". החזון האופטימי הזה התייחס כמובן רק לחופה של תל אביב ולטובתה. יפו הייתה אז ישות נפרדת ועל המקף בינה לתל אביב – על כל המשתמע והלא משתמע ממנו – הוחלט רק אחרי קום המדינה.

ניסיונות ההשכחה וההשטחה של יפו מתועדים בלא מעט עבודות בתערוכה: כך, למשל, "עצים כפופים", עבודתו של ליאור הרשקוביץ, המציגה את פארק מדרון יפו שהוקם ב-2009 על חורבות חוף עג'מי, באופן שיוצר הפרדה בין השכונה לים; או עבודת הווידיאו של ענת אבן מ-2012, "יום העצמאות במנשיה", שמנכיחה דווקא את הרס השכונה הערבית-יהודית ששכנה על קו הגבול שבין יפו לתל אביב ואחרי השטחתה וגירוש תושביה הפכה לפארק צ'ארלס קלור, מקום בילוי פופולרי כבר עשרות שנים. בהקשר זה מעניין לציין את עבודתו של אסף מולכו, שמציע באמצעות מודל אדריכלי דמיוני המוצג בתערוכה לנתק את יפו מתל אביב ומישראל בכלל, באופן שתהפוך לאי בים התיכון.

ספינת אלטלנה של ארגון האצ"ל עולה באש לאחר הפגזתה על ידי כוחות צה"ל, 22.6.1948
(צילום: הנס חיים פין. ארכיון: אוסף הצילומים הלאומי [לע"מ])

נוסטלגיה ואקטואליה

יצחק שדה, על חוף הים בגבול יפו בת ים, 1949 (צילום: מרגוט מייר-שדה, באדיבות משפחת שדה ומעבדת ביתמונה)

לצד הפן הפוליטי הנוגע לסכסוך היהודי-ערבי מציעה התערוכה מבט גם על סכסוכים ומתחים פנימיים.

כך עבודתו של הנס חיים פין, המתעד את אלטלנה, ספינת הנשק של האצ"ל שעלתה באש ביוני 48' קרוב לחופה של תל אביב, ובסמוך אליה תמונות של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שצולם בבגד ים על ידי מרגוט מייר-שדה המאיר מתחים מימי ראשית המדינה.

ויש כמובן גם אקטואליים כמו אלה שמשקף החוף הנפרד – יוזמה של הפקעת החוף של כולם לטובת המגזר החרדי. ליאורה ניימן צילמה נערות בלבוש מלא על קו המים ומתרחצות במלתחת החוף הנפרד; ובהיפוך מוחלט מציג אורן זיו חזות גבריים ושריריים המוצגים לעין כל במצעד הגאווה.

וזוהי רק טיפה אחת מתוך 100 עבודות צילום אמנותיות שבחר רז לתערוכה לציון 110 שנים לתל אביב.

מלאכת הסינון הייתה לדבריו תובענית, כיוון שחשוב היה לו, גם בחלל הקטן יחסית שהועמד לרשותו, לשרטט תמונה מורכבת, והוא הצליח במשימה. תערוכה שמשקפת את פניה הרבים של רצועת החוף הזו – שנמתחת לאורך 14 קילומטר בין נמל יפו בדרום ועד מצפון לנמל תל אביב.

מימין: חבורת צעירים באזור הרחצה המשותפת, 1927 (צילום: שמעון קורבמן (1978-1887). באדיבות האפטרופוס הכללי, אוסף מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.) | בית קפה גלי אביב, 'הקזינו', 1925 לערך (צילום: אברהם סוסקין, אוסף מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב) לחצו להגדלה

התערוכה כוללת עבודות של צלמי העיר הראשונים – הצליינים, הערבים, הארמנים והיהודים, שתיעדו אותה עוד טרם הוקמה ב-1909 אחוזת בית שהולידה את תל אביב (התצלום המוקדם בתערוכה צולם בנמל יפו בסביבות 1865) והיא מאפשרת, בין היתר, לראות מה קרה לה מאז. מה היה ואיננו, מה נשאר מהזיכרונות ההם ומה צמח בה מאז – לטוב ולרע. כך, למשל, "הקזינו" המפואר והאקלקטי על קו החוף בצילומו של אברהם סוסקין, המתוארך לשנות ה-20 של המאה הקודמת; ולהבדיל, בתי המלון הגדולים הילטון, דן ושרתון (מאוסף הדי אור) שנבנו בשנות ה-70 וחסמו את רצועת החוף.

תזכורת נוסטלגית מחויכת מציעות עבודותיו של שמעון קורבמן, שתיעד חבורות צעירים מבלים ליד הקזינו ובחוף אלנבי. ועוד תחת אותה תת-כותרת של "חוף אנושי" מוצגות עבודות של אלכס ליבק ויש גם משוררים ומנגנים את תל אביב כמו מאיר ויזלטיר ויוני רכטר, שצולמו על ידי ורדי כהנא בחוף, וממקום מופשט יותר שתי עבודות של דגנית ברסט – "שחיין" ו"מתרחץ", ובהמשך עוד ועוד ים וחוף על מציליהם השזופים אז בשחור/לבן (אפרים ארדה, 1935), ועכשיו (ינאי יחיאל, 2013), וסוכות המציל המוצגות כאן זו לצד זו – בתל אביב ובעזה. דגלי ריבונותן מונפות אל על והים הפתוח ביניהן (גיא רז, 2002).

ללא כותרת, 5.10.2015, ביקור משפחות פלסטיניות מרמאללה בחוף הים (צילום: פליקס לופה. באדיבות הצלם)

עם הגב לים

אם אתם מתכננים לראות את התערוכה הזו, כדאי לכם להיעצר בכניסה אליה, לצורך מבט כללי שיש לו ערך מוסף. כך, למשל, תגלו שהתצלומים תלויים על הכתלים במאונך ובמאוזן בסדר שמזכיר את תוואי הגלים המתעגלים. הוא מהדהד גם בשלוש התמונות הגדולות של רכס הכורכר והחמרה הגדול בחוף הצוק, שמוצגות על הקיר מול הכניסה ברצף (ליאור הרשקוביץ, 2017).

גם הסאונד של התערוכה בוקע מהעבודה בכניסה לתערוכה. רחש הגלים עולה מתוך "הכרזה", עבודה של ברתנא שמוצגת בכניסה וכבר נזכרה כאן, שממנה עולה הרחש שאופף את החלל. עבודה נוספת של ברתנא, מוקדמת יותר, מוצגת בקומת התצפית של החלל המוזיאלי, ששופצה במיוחד לכבוד התערוכה. כדאי לכם לעלות לשם גם כדי לראות פיסת ים ונוף אורבני המנוגד לתמונות הטבע המוקרנות מולו. הפעם הסאונד הוא הכי רחוק מרחשי הגלים. זהו רעש חורק ומטריד של מנועי 4×4 חזקים שנהגיהם, ישראלים נועזים, מבקשים לכבוש בדרכם את רכס החמרה המתנשא בחוף הצוק.

ומילה לסיום על קטלוג התערוכה. לצד עשרות רבות של תמונות משובחות מציע הקטלוג מבחר מרשים של מאמרים המאירים א רצועת החוף הצרה והטעונה הזו. הראשון הוא של גיא רז, "שפת הים 2019", מאמר מפורט שעוסק בהפניית הגב של תל אביב לים שלה וגם במגמות המשתנות לחזור אליו, במיתולוגיות וההיסטוריה של נמל יפו, במקומו של הים התל אביבי בתרבות העברית – בספרות ובאמנות החזותית, באדריכלות ובאקולוגיה, ועוד.

כמו כן מוצעים לקריאה מאמרים על נמלי יפו ותל אביב של מרדכי נאור, שלוש רשימות תל אביביות בגוון אישי של אברהם בלבן, ולסיכום מאמרה של דליה נחמן פרחי, "הים של עג'מי", המסתיים בקריאה "לדיסציפלינות השימור להירתם ביתר שאת ליעדים חברתיים ותרבותיים, אגב בחינה ביקורתית של מסחור המורשת ההולך יד ביד עם קדימותם של כוחות כלכליים בעיצוב המרחב העירוני, באופן ששומר על קהילות וסיפורים, גם אלה שבשולי הסיפור הגדול".

טוב לדעת
נגישות