Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים

לגופו של עניין

האמן איתמר גלבוע בחר לחקור את גופו ואת אורח חייו בדרכים בלתי שגרתיות. בין אם מדובר בסקירה רפואית, או בתיעוד המזון שאכל במשך שנה, אשר תורגמו לעבודות פיסול וצילום, המטרה שלו ברורה: לעורר מודעות לסוגיות החשובות בנושא צרכנות המזון בעולם

מאיה גז (צילומים: איתמר גלבוע) Designer מאי 2019
צילום: איתמר גלבוע
איתמר גלבוע שוכב בתוך שרשרת המזון. פיסול בגבס

האמן הישראלי איתמר גלבוע כבר היה מוכר למדי כשעלה בראשו רעיון לפרויקט חדש. הבעיה הייתה שידע שמדובר בפרויקט שאי אפשר לממש אותו. גלבוע רצה לפסל את כל חלקי גופו באופן מדויק, מתוך הרקמות החיות.

"באמנות מתעסקים הרבה בחיים ובמוות ובגולגולת כסמל לזה, אבל אף פעם אף אחד לא השתמש בגולגולת של אדם חי. אני רציתי להציג את הגולגולת שלי, של אדם חי ולא של אדם מת. זה היה בלתי אפשרי עד לפני מספר שנים. לא הייתה אפשרות לקחת את הדאטה מ-MRI ישנים ולהעביר אותם לקבצי תלת-ממד בהדפסה. ואני, מה שהיה הכי חשוב לי, שזה יהיה אחד לאחד – הגולגולת הנבחרת ולא גולגולת גנרית. עד רמת המילימטר של מבנה העצם שלי".

צילום: איתמר גלבוע

MRI של איתמר גלבוע

איך עשית את זה?

"ראיתי הרצאת "טד" של גאון בארצות-הברית, שפיתח טכנולוגיה שלוקחת דאטה של MRI ומפתחת אותה לקבצים של תלת-ממד בצורה מאוד מדויקת. זהו אחד הפיתוחים של החברה ANATOMAGE. הם עובדים עם בתי ספר לרפואה ומציעים במקום גופות – שולחן ניתוחים עם כל הדאטה בתוכו.

"הם סורקים גם חיילי מארינס לפני שהם יוצאים לקרב ויש להם את הדאטה של החיילים. אם חייל מאבד רגל, יש להם את כל המידע כדי להדפיס לו יד או רגל בתלת-ממד מחדש. כיום אפשר להדפיס אגן ולהוסיף בניתוח. אני חושב שאנחנו נמצאים רגע לפני שמדפיסים איברים עם תאי גוף של אדם שיכולים לבנות עצמם מחדש".

גלבוע פנה לחברת אנטומאג' ואחרי שנה קיבל אישור לעבוד עם הטכנולוגיה שלהם. "אני רוצה להראות את גוף העבודה שלי כפורטרט עצמי עם הטכנולוגיות הכי מתקדמות בעולם. לראות איך לפרק את גופי ולבנות אותו מחדש ולשחק עם פורטרט האמנות הקלאסי, אבל באופן הכי עכשווי שאפשר".

צילום: איתמר גלבוע

מילק שייק, פופקורן, דאבל ביג מק, צ'יפס וקולה

מחקר וחוויה אישית

גלבוע (45) הוא היום אמן מפורסם ומוכר ברחבי העולם, אבל זה לא תמיד היה כך. הוא יליד תל אביב, שלמד מינהל עסקים והקים עם אחיו חברות סטארט-אפ בתחום ההייטק. כשהתפוצצה בועת ההייטק ב-2001, החברה שלה נסגרה וגלבוע היה צריך להחליט אם לפתוח חברה חדשה או להגשים את חלומו ולנסוע ללמוד אמנות בחו"ל. הוא היה בן 28 והנאיביות ניצחה. הוא עבר לגור באמסטרדם והחל ללמוד בבית הספר לאומנות "ריטפלד אקדמי". כעבור ארבע שנים סיים את התואר הראשון והסיפור הרומנטי של האמן הרעב טפח על פניו.

"בעסקים הייתי לא רע, הלך לנו נחמד והרווחתי טוב. הייתי בטוח שאסיים ללמוד אמנות וזה יהיה אותו דבר. קצת גלריות, מוזיאונים, אמכור את האמנות שלי. במציאות? שום דבר. חושך על פני תהום. מכיוון שהגעתי עם רקע עסקי, ידעתי קצת מה מצפה לי, אבל לא ידעתי עד כמה עולם האמנות מורכב וקשה ושאין לו שום קשר לעולם העסקי ההגיוני".

מה עברת?

"מבחינה פסיכולוגית זה היה מאוד קשה, משום שבחלק מהחברות שהקמתי הייתי מנכ"ל, ופתאום כדי להתפרנס הייתי צריך לעשות עבודות של סטודנט. מה גם שבתוך ים האמנות לא ידעתי מה אני עושה. לפני שהלכתי ללמוד, התחביב והשפה שלי היו בתחום הציור. חשבתי שאתעסק בציור אבל הבנתי שמדיומים שונים מדברים אליי יותר, כמו צילום וידיאו ופיסול. בבית הספר יש חופש מוחלט. את מקבלת סטודיו ויש לך שיחות עם מנטורים. אנשים מכל העולם. אז היו 17 סטודנטים בכיתה, כיום מדובר ב-35 בכיתה. זה הפך לתעשייה".

צילום: איתמר גלבוע

שרשרת המזון הצבעונית של איתמר גלבוע

בעשור האחרון גלבוע עבד והציג הרבה בארץ. "כמו הרבה אמנים, העבודות שלי עוסקות בחוויה האישית שלי. אני מקים מחקר ועושה פרויקטים מורכבים וגדולים, עבודה ענקית, שלוקח לי שנים לעשות.

"עסקתי קודם בזהות בעזרת מיצג וידיאו. עסקתי בצבא ובחוויה שלי, וזה היה פרפורמנס וידיאו וצילום שהוצג בספין-אוף בתל אביב וגם במוזיאון הרצליה, והייתה לי תערוכה בגלריה. עשיתי עוד עבודות שהצגתי פה, אבל בהולנד שום דבר לא נדבק".

אחרי הפרויקטים זהות, צבא, ופרויקט של קשרים בעולם האמנות, שגם אותו הציג בארץ, כתב ספר עם אמו, הסופרת שולמית גלבוע. בשנה השנייה ללימודיו, אביו הלך לעולמו במפתיע משבץ.

הספר "יחידה נפרדת" (הוצאת ידיעות אחרונות) נכתב תוך שהשניים נוסעים הלוך חזור בין תל אביב לאמסטרדם כדי לחוות יחד את החוויה היצירתית אחרי הטראומה שחוו.

"כל הפרויקטים עליהם עבדתי היו קשורים לישראל, וזאת הסיבה, אני מאמין, שלא נדבק לי בהולנד. לוקח זמן ליצור את התשתית ולקחת לעצמך את השפה שבעזרתה גלריות ומבקרים ישימו לב אליך".

שרשרת המזון

גלבוע לא זוכר מתי עלה בראשו הרעיון לכתוב יומן אוכל. "שמתי לב שתרבות המזון שלי השתנתה. היום יש בהולנד אוכל בריא ואיכותי, אבל פעם זה היה ג'אנק פוד. החלפתי את החומוס הישראלי בגבינות צהובות. פתאום חשבתי שיהיה מעניין איך ייראה בחלל כל מה שאדם אוכל בשנה. התחלתי לכתוב יומן בו כתבתי כל מה שאני אוכל ושותה עם חוק אחד קטן, שלא אקרא את היומן עד שהשנה מסתיימת".

מדוע?

"כי לא רציתי לשנות את הרגלי הצריכה שלי. כתבתי את מה שאכלתי. ניסיתי להיות הכי קרוב למציאות. כשאכלתי, לעתים נדירות במסעדה, הייתי מפרק את המזון. נניח רוטב בולונז התפרק לבשר בקר, עגבניות, גזר".

בסיום השנה פתח את המחברת והכניס את הנתונים לטבלת אקסל. גלבוע היה המום מצריכת הבשר, המתוקים והאלכוהול שלו. "הדהימו אותי כמויות הבשר והג'אנק ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות עם זה משהו מעבר לסתם להציג את זה. החלטתי להקים סופרמרקט ולפסל את כל מה שאכלתי, באריזות או כמוצר פרטני. מדובר ב-8,000 פריטים. רכשתי את כל המוצרים בסופרמרקט, ניקיתי אותם מהמותגים והחלטתי שאני יוצר מיזם סופרמרקט משלי. כשראיתי את התוצאות הייתי במקום קשה ובתקופה לא קלה. לא היה לי כסף, הייתי כמעט בן 40 וחשבתי לחזור לארץ. אמרתי שאני נותן צ'אנס לפרויקט והבנתי שאני חייב לעשות עם זה משהו.

"שיניתי את הרגלי הצריכה שלי בזכות הפרויקט. יצרתי קשר עם עמותה שנקראת 'סלואו מובמנט' – תנועה שמחנכת ילדים ובני נוער לאכול נכון, מה בריא, מהו בזבוז ואיך לנצל את המשאבים. וגם עם 'פייר פוד אינטרנשיונל' (fairfood.nl/en) – חברה ענקית שנלחמת בקורפורט ומדיניות שנלחמת בתרבות העבודה, בתנאי העסקה לעובדים, ובשמירה על איכות הסביבה ועל מרקם אקולוגי, כך ששרשרת המזון תהיה איכותית. עם שני הגופים הללו כיסיתי את שתי הבעיות הגדולות של העולם, איך לאכול נכון וטוב וגם החינוך מה לאכול ומה מבזבז".

צילום: איתמר גלבוע

שרשרת המזון על מדפי המוזיאון

את פרויקט Food Chain (שרשרת המזון) עשה בפעם הראשונה במשך שבע שנים. עכשיו חזר על הפרויקט כולו, כל 8,000 הפריטים בארבע שנים, לטובת מוזיאון חדש ופרטי, LAM, שנבנה בהולנד. הפעם בתקציב מפנק ושלושה אסיסטנטים שהשתתפו ביצירה".

תיארת לעצמך שזה יצליח כל כך?

"לא".

מתי הבנת שעשית משהו חד-פעמי?

"כשכתבו על זה בעיתונים ובמגזינים האינטרנטיים החשובים, כי ויזואלית זה מאוד תפס. זה הוצג בהולנד בארט ספייס ניו דקוטה, אחרי זה הפרויקט עבר כמו הוריקן לשיקגו, וקבוע במוזיאון LAM".

הוא המשיך להתרוצץ ולהציג את הפרויקט, כאשר במקביל הכיר את אשתו, ניקול, שעוסקת במשאבי אנוש בחברה הולנדית. לזוג שתי בנות והם חיים בהולנד. אחרי חמש שנות מסע מרתקות של פוד צ'יין, החל לעבוד על התערוכה שמציגה את גופו.

"כדי להגיע למצב הזה הייתי צריך נגישות לכל סוגי ה-MRI הכי מתקדמים שיש, אחר כך שיהיו לי יכולות חומרה לתרגם את כל הדאטה ואז יכולות הדפסת תלת-ממד. עם זה התחלתי לעבוד כדי לייצר את העבודה עצמה. שכנעתי את סימנס לתת לי לעבוד עם הצוותים הכי מתקדמים בגרמניה ובהולנד על מכשירי MRI. הם העמידו לרשותי מכשירים וכבר עשיתי 70 שעות MRI. זה היה הקטע הכי קשה בעבודה. אני נעול בפלסטיק לשלוש שעות ללא הפסקה ועושה מדיטציה. זה אתגר. טוענים שאין בזה סכנה".

צילום: איתמר גלבוע

בסיס העבודה החדשה של גלבוע בשבעים שעות MRI

לא פחדת שימצאו משהו?

"בפעם הראשונה פחדתי והייתה אפילו איזו תכנית עבודה מה קורה אם מוצאים. לטכנאים אסור לומר אם רואים משהו. צריך רופא. אבל לא מצאו כי לא חיפשו. שום דבר לא קפץ לעין. ראו שהאגן הימני שלי מעט שחוק. יש ברשותי היום את הגוף שלי ברזולוציה כזאת שאני יכול לתת לכל רופא בתחומו שיתחיל לחפור ולחפש".

שלב הסריקה היה השלב הראשון ועם החברה בארצות הברית הכין גלבוע את כל קבצי גופו להדפסה. "ואז עם חברת Stratasys, סמוך למכון ויצמן, אני מדפיס בישראל, כי שם נמצאת המעבדה שלהם למחקר ולפיתוח. כל פעם אני בא לארץ לקחת את הריאות שלי או את המוח שלי."

השלב השלישי הוא שלב המניפולציות, שימוש במודלים, ציפוי מתכת. סיום הפרויקט קרוב מאוד. החודש תיפתח תערוכת היחיד שלו "גוף עבודה" במוזיאון לפיסול "בלדן אן זיין" (פיסול על הים). "אני משחק עם פנים והחוץ שלי ושל הצופה. השפה תהיה וידיאו ופיסול, והמבקרים יעברו חוויה של MRI וישתקפו עם הגוף שלי. המבקר ישתלט לי על האיברים ואני אשתלט על שלו. אולי אפשר לומר שמתחת לשכבת העור, כולנו אותו דבר. זה לא משנה אם אני לבן, שחור או צהוב".

אני מבינה איך אפשר למכור פסלים של מה שאכלת, אבל איך תמכור את חלקי הגוף שלך?

"אני רואה את זה כהמשך ישיר לשרשרת המזון. זה נשאר בשפה פיסולית כמו הפרויקט הקודם. אם קודם היה את המזון שהפעיל את המכונה, עכשיו זו המכונה שמפעילה את הגוף. דווקא בעיניי לחשוף את מה שאת אוכלת זה הרבה יותר אינטימי. לקח לי זמן לעכל את כמות האלכוהול ששתיתי ושאני הולך להראות את הכמויות. היה קשה להתמודד עם מה שאימא שלי תגיד. אני לא מרגיש שאני מוכר את עצמי אלא את הרעיון שלי. ודווקא האיבר שקשה לי ביותר לחשוף הוא הפעילות המוחית שלי. זה דבר קטן, שבזכותו נבנתה כל התערוכה שלי".


mayaguezparis@gmail.com
טוב לדעת