Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים חדש באתר: מגזין 'הירוק החדש' - כל הפרטים על תעשיית הקנאביס הרפואי בישראל. לחצו כאן

שיגעון בארון

"ארון בריאות הנפש עשוי מהרבה דעות קדומות, הנחות מוטעות ותחושה שזה משהו שקורה לאחרים. אבל האמת היא שאחד מכל ארבעה מבוגרים במערב יעבור משבר נפשי בחייו", כותבת עו"ס לילה מאיה חפר. החיים כמטפלת מתמודדת

עו"ס לילה מאיה חפר אנוש אוקטובר 2019
צילום: shutterstock

עו"ס לילה מאיה חפר
(צילום: טל בדרק)

שואלים אותי לא מעט על הבחירה לחשוף את העובדה שאני מתמודדת עם מאניה-דיפרסיה. לא מדובר בהחלטה מושכלת אלא בתוצר של מצב.

כשנחתתי מהאפיזודה המאנית המפוארת הראשונה שלי, זו שכללה את כל הדרמה של אשפוז בכפייה, קשירה, שחרור על ידי עורך דין ומעבר לטיפול ארוך בכפר איזון, הייתי בחורה בת 24.

אישה צעירה מאוד, עומדת מול חיים שרק התחילו, מתמודדת עם טראומה מטיפול דורסני, עם הרגע הקשה מנשוא של קבלת האבחנה ועם התוצאות של מאניה בוערת שכוללות פגיעה ביחסים רבים, מצב גופני נוראי ונזקים כלכליים. התחושה שלי הייתה שאני ספינה טובעת ורק פסע מפריד ביני לבין שקיעה לדיכאון הפוסט-מאני המפורסם. ובדיוק כמו מלח על ספינה טובעת רציתי להיפטר ממשקל מיותר, מבין כל ההתמודדויות שעמדו לפתחי ההתמודדות עם הסוד והשקרים הנלווים אליו נראתה זו שאפשר לוותר עליה.

ויתרתי. זו לא הייתה החלטה חד-פעמית, היא החלה בכפר מול חברים, משפחה רחוקה וקהילה. לא הרשיתי לאף אחד לספר שחזרתי להודו, ביקשתי מהחברים שלי לבוא לבקר בכפר, וגם עשיתי מסע צלב של התנצלויות ולקיחת אחריות, אבל גם של כעס ובקשת התנצלות. ההחלטה התקבלה שוב כשנרשמתי ללימודים בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל-חי. הגעתי לשם ישר אחרי השחרור מכפר איזון. בהתחלה שיתפתי רק את המרצים, אבל אחרי כמה חודשים בקורס מבוא לפסיכופתולוגיה, כשהשיעור על מאניה-דיפרסיה נראה לי מתייג ורדוד, החלטתי לשתף גם את הסטודנטים.

כל פעם כשקיבלתי החלטה לשתף – התחזקתי. גיליתי שרוב האנשים יכולים להבין את החוויה שלי אם מדברים עליה במונחים של חוויה ולא במונחים רפואיים. לאט-לאט הלכה החשיפה הזו וקיבלה צורה של אקטיביזם, היא הפסיקה להיות רק עבורי והחלה להיות עבור שינוי התפיסה החברתית ועבור אחיי ואחיותיי שנמצאים כרגע בתוך המשבר.

לא פשוט לבחור להיות עובדת סוציאלית מחוץ לארון. מעט מטפלים בוחרים את הבחירה הזו ולא בכדי, הסטיגמה כלפי הפרעות נפשיות היא אחת הסטיגמות החזקות והמדירות בחברה. יש סטיגמה קשה גם בקרב אנשי המקצוע, הפחד משיגעון קמאי וראשוני כל כך ואנחנו מדברים עליו מעט כל כך, אך הוא פועל מאחורי הקלעים בדרכים רבות, כי כמו שאומרים מטפלים – מה שלא מדובר, מתנהג.

האם יש מקומות עבודה שלא קיבלו אותי בגלל ההפרעה?

אני מאמינה שכן, אין לי שום דרך להוכיח את זה, אבל יש מספיק מקומות שבחרו בי למרות ואולי בגלל זה. עבדתי בתפקידים רגישים מאוד ומעולם לא הרגשתי שיש תפקיד שאני לא יכולה לקבל.

ומה עם מטופלים? איך הם מגיבים לזה?

רובם הגדול של המטופלים שלי הרגישו מאד בנוח עם העובדה הזאת. לא חשפתי אותה בפני כולם, החשיפה הגיעה רק אם חשבתי שהיא משרתת את המטופל ולא אותי.

ואם תהיה לך שוב התפרצות בזמן שאת מטפלת באנשים במצבים רגישים?

ואם יהיה לך סרטן? ואם תיפגעי בתאונת דרכים? ואם תתגרשי גירושים מזעזעים שיטלטלו את מצבך הנפשי? אנחנו יצורים שבריריים שאוחזים באשליה של ודאות. אני נוהגת באחריות עם ההפרעה שלי, אני מטופלת ובמעקב. אני מאמינה שדווקא כשהעובדות גלויות אפשר להיות יותר בשליטה, ואם חלילה תהיה לי עוד התפרצות, אצא לחופשת מחלה, בדיוק כמו שקורה עם סרטן.

יש לזה יתרונות?

בטח. ידע שנרכש מחוויה ישירה נושא איתו עוצמות גדולות. אני דוגמה חיה עבור האנשים שאני מלווה לכך שהמשבר יכול לעבור והחיים יחזרו. אני מבינה חוויות כמו לרצות למות או לקבל טיפול בכוח, החוויות האלה מפחידות אותי פחות ולכן אני יכולה לשהות לידן יותר.

ארון בריאות הנפש עשוי מהרבה דעות קדומות, הנחות מוטעות ותחושה שזה משהו שקורה לאחרים, אבל האמת היא שאחד מכל ארבעה מבוגרים במערב יעבור משבר נפשי בחייו. אחד מארבעה. אם תיקחו חלק פעיל היום בפירוק הארון הזה, כשאתם או היקרים לכם ייתקלו במשבר, הם יוכלו לעבור אותו לאור השמש המרפאת, להסתכל סביב ולראות אחרים רבים שהיו שם, ולא לשאת את הצלב החברתי מעל למשקל הממשי של הכאב.


הכותבת בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ואקטיביסטית בתחום בריאות הנפש. ספרה הראשון "רצוא ושוב" יצא לאחרונה בהוצאת פראג.
טוב לדעת
נגישות