Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים

משחק המחבואים של מרטן באס

המעצב ההולנדי המסקרן מעלה מחדש, בדרכו המיוחדת, שאלות על מושג היופי, תפיסת השלמות וערך השימור, ומציג בתפר שבין אומנות לעיצוב את פרשנותו לקבוע ולמושלם

יעל אפרתי (צילומים: מרטן דה ליאו) Designer דצמבר 2018
צילום: מרטן דה ליאו
מרטן באס, 'באס הגיע לעיר', 2014

כמו בלא מעט מקרים, תרגום כותרת – של סרט, ספר, או במקרה שלנו תערוכה – לא מצליח לשקף את המהות הלעיתים חמקמקה של השם בשפת המקור. "מחבואים", הכותרת שנבחרה לשמה של התערוכה החדשה והמרתקת של המעצב ההולנדי מרטן באס – HIDE AND SEEK – במוזיאון העיצוב בחולון, היא עוד דוגמה של תרגום נכון מילולית, אך כזה שלא שם את הדגש הראוי על מוטיב החיפוש בעבודתו של באס. במילים אחרות: באס בעיקר מחפש ובעיקר עושה זאת במחוזות שבהם קשה במיוחד למצוא. העבודה שלו, שהיא מקורית ובמידה רבה חתרנית, מתרכזת ברעיונות מופשטים – זמן, זמניות וזיכרון – שמציבים אותו על קו התפר בין עיצוב לאומנות.

בהרצאה שנשא ערב פתיחת התערוכה שלו, התייחס באס לדיון הזה והדגים את מופרכותו: "יש כאלה שחושבים שעגבנייה היא פרי ואחרים שהיא ירק. אני מציע פשוט לאכול אותה וליהנות ממנה". כך או כך, באס (41) הוא מהשמות הבולטים והמסקרנים כיום בזירת העיצוב הבינלאומית. הוא מוזמן דרך קבע להציג בתערוכת העיצוב הנחשבת במילאנו, ועבודותיו כלולות באוספים פרטיים וציבוריים בהם מוזיאונים כמו "מומה" בניו יורק, "ויקטוריה ואלברט" בלונדון ו"רייקסמוזיאום" באמסטרדם.

קולקציית הרהיטים השרופים

צילום: מרטן דה ליאו

כיסא, עשן, 2004, מרטן באס,
אוסף מוזיאון חרונינגר, חרונינגן, הולנד

אל הזירה הזו הוא פרץ ב-2002 עם פרויקט הגמר שלו "עשן", שהגיש באקדמיה לעיצוב איינדהובן. הוא היה אז בן 24, והלך, פשוטו כמשמעו, לשרוף רהיטים.

הוא קנה אותם בשווקי פשפשים, שרף חלקים מהם ואחר כך בעזרת שרף אפוקסי בנה את החלקים השרופים והשבריריים מחדש – מעין פרשנות על הקבוע, על המושלם ועל התערבות ממוקדת, ובתוך כך העלה מחדש בדרכו המיוחדת שאלות על מושג היופי, תפיסת השלמות וערך השימור.

שלושה מהפריטים המשוחזרים הללו, רהיטים בארוקיים מרשימים וגדולי ממדים – כורסה, פסנתר וארון בגדים – מוצגים בכניסה לגלריה העליונה במוזיאון, בסוג של הצהרה אודות חשיבותה של הקולקציה המוקדמת הזו.

המהלך הזה של באס הצעיר סיקרן במיוחד את מנהלי ואוצרי מוזיאון חרונינגר בהולנד, מוסד שהאג'נדה שלו כוללת, בין היתר, מעקב אחרי הסטודנטים באקדמיה לעיצוב, סימון המבטיחים שבהם והצעה לחלקם להציג את עבודותיהם החדשות במוזיאון.

באס היה מועמד בולט וקיבל הצעה להרחיב את קולקציית ה"עשן" שלו, כאשר המוזיאון העמיד לרשותו את חומרי הגלם שאיתם עבד – רהיטים. מדובר בכאלה שלא יועדו לתצוגה או כאלה בעלי פגמים שאופסנו במחסן המוזיאון ללא שימוש. באס שרף אותם בדרכו, השמיש אותם מחדש והם חזרו למוזיאון והפעם לאולם התצוגה.

ההדים שעוררה "עשן" הביאו את באס לעוד מהלך, באמצעותו דחף את רעיונותיו צעד נוסף קדימה בסולם החתרנות והרלוונטיות. שנתיים אחרי שהשלים את לימודיו, ובהזמנת גלריית "מוס" היוקרתית בניו יורק, הציג שם בתערוכת היחיד הראשונה שלו את "אם יש עשן" – קולקציה הכוללת פריטי ריהוט אייקוניים שיצרו גדולי המעצבים והאדריכלים, שגם הפעם שרף אותם בדרכו.

שריפת פריטים קלאסיים ונודעים – כיסא "זיג-זג" של המעצב ההולנדי חריט ריטוולד מ-1932, מנורת הרצפה "טליסיין" של פרנק לויד רייט האמריקאי מ-1912, מתלה המעילים של מיכאל טונט הגרמני-אוסטרי מ-1849, כוננית הספרים "קרלטון" של המעצב האיטלקי אטורה סוטסאס מ1981- – הייתה מהלך קיצוני במיוחד. שורת הפריטים הללו היו לא רק קלאסיקה בינלאומית, הם מהווים מעין תקציר להיסטוריה של העיצוב, וככאלה – אף אחד לא העז לגעת בהם. בשריפתם הידנית ובשחזורם בדרכו, הציב באס שאלות משלו על הדרך ההומנית להביט בשלמות: מהותו של הפריט החלק והמשוכלל, הסימטרי והיפה, וערעור על התחנות בהיסטוריית העיצוב שהתקבלו כמוסכמה.

בסדרה אחרת שלו מציג באס התמודדות נוספת עם מוסכמה, והפעם עם "כמעט שוויון", שבה הוא מציג סדרת רהיטים כבדים למראה, שמשדרים תחושת היעדר שווי משקל, בעיקר בשל בסיסם הצר במיוחד. לצדם מוצג סרטון שמדגים את הקלות בה משרטט באס את בסיס הרהיטים הללו. בהציגם זה לצד זה הוא מחדד את הפער בין השרטוט הפשוט בקו ילדי ונאיבי לבין הבנייה המורכבת של הרהיטים המיוחדים הללו שלבנייתם בחר בברונזה – חומר יקר וכבד המקובל יותר ביצירת פסלים מאשר בבניית רהיטים.

צילום: מרטן דה ליאו

מרטן באס, זמן אמיתי, 2009

משב רוח עליז

בפרק מרכזי בתערוכה מתמקד באס באופן ישיר במושג הזמן – מושג חמקמק וחשוב באותה המידה שמגולם בצורה קונקרטית לגמרי בסדרת השעונים שלו "זמן אמיתי". הסדרה מתבססת על סדרת עבודות וידיאו של 12 שעות כל אחת, אותה הציג ב-2009 במילאנו ובה שחקנים "משחקים" בזמן באמצעות מחיקה או סימון מחדש של מחוגי השעון, מהלך שחוזר על עצמו שוב ושוב, ומשקף, כך באס, את עריצות הזמן בחיינו.

במוזיאון העיצוב המקומי מציג באס סדרת שעונים גדולים, "שעוני סבא", שיצר מחומרים שונים – פליז, קורטן, פורניר ועוד – ומלוח כל אחד מהם משתקף המעצב שמוחק ומסמן את הדקה הבאה. מול השעונים האנלוגיים מוצג שעון דיגיטלי שבענייניו אין כמובן דרך להתערב, והוא מונה באכזריות את שניות ודקות חיינו. במעבר חד מהגלריה העליונה, האינטרוברטית והמופנמת, כהגדרת באס, מציעה הגלריה התחתונה משב רוח עליז יותר בדמות 13 מאווררים שפועלים ומוצעים בגדלים ובצבעים שונים, שעוצבו בקו בלתי אחיד המהדהד את הקו הידני הילדי של חלק מעבודותיו.

צילום: מרטן דה ליאו

מרטן באס, מאווררים, מתוך הסדרה חמר

עיקר החלל מוקדש ל"באס הגיע לעיר" (ראו תמונה בראש העמוד), שיצר האמן כשחזר למילאנו אחרי כמה שנות היעדרות וביקש לחגוג את האירוע באמצעות מיצג עליז וצבעוני, עתיר נורות צבעוניות ומראות מעוותות שבמרכזו, כמו בכל קרקס, קרוסלה מסתובבת המציגה דגמי כיסאות שעיצב באס – מימיו כסטודנט ועד לעיצובים עכשויים שלו.

אי אפשר להתעלם מהקיר הצבעוני המעוטר בעשרות הכרזות המבשרות על בואו לעיר, את נורות הניאון הצבעוניות המרכיבות את הכותרת SH0W, כשכל המהלך הצבעוני הזה שמוצג לצלילי מארשים ידועים, לא מחמיץ רמיזה חתרנית כלפי יריד העיצוב החשוב בעולם, זה שמציג חברות גדולות ועשירות שמקדמות את הקו המושלם שלהן, את תעשיית העיצוב שהתרחקה מהדחף היצירתי ואת משתתפיה שמנסים להתבלט ולזכות במנת הלייקים הגדולה ביותר.

שעון כפיף, 2012, סטודיו Ve, שי כרמון ובן קלינגר (צילום: דן פרץ)

בעקבות מושג הזמן

בזיקה ישירה למושג הזמן, שנוכח בכל עבודותיו של באס, מוצגת בחלל מעבדת העיצוב במוזיאון תערוכה נוספת, "מכונות הזמן": תערוכה קבוצתית העוסקת בפער שבין ההתפתחויות הטכנולוגיות של העידן המודרני, שאמורות לייעל תהליכים ולחסוך לנו זמן, לבין מציאות חיינו שבה קיים חסך קבוע בזמן, היעדר פנאי ותחושה של זמן שחולף מהר מאי-פעם. התערוכה, שאצרו נגה שמשון ורונה זינגר, אוצרות אוסף המוזיאון, כוללת 25 עבודות של מעצבים ישראלים שעשר מתוכן נוצרו במיוחד בהזמנת המוזיאון, וכולן עוסקות באופן ישיר במושג הזמן ובייצוגים שלו, או כאלה המציעות את פרשנותו של המעצב לזמן כמושג חמקמק ונוכח כל כך.

וכך, לצד עיצובי שעונים מכל הסוגים – שעוני קיר ושעוני שמש, שעוני אורלוגין, שעורי יד וכיס – מוצגת עבודתה של מעין לויצקי, שעוסקת בהקפאת הזמן על ידי פיחלוץ, עבודה של טל בטיט שכקודמתה הוזמנה במיוחד לתערוכה ומעלה באמצעות תבליטים עדכניים על כדים שאנחנו מכירים מתצוגות ארכיאולוגיות, מה ילמדו עלינו הדורות הבאים, או לוח שנה שיצרו ליאורה רוזין ולו מוריה, המורכב מעשרות מוצרי מזון המסומנים בתאריך התפוגה שלהם, ומדי יום, למשך חמשת חודשי התצוגה, יוצב על המדף העליון המוצר שפג תוקפו וכך תסומן דרך אלטרנטיבית למדידת זמן במרחב הביתי.

בפתח התערוכה הציבו האוצרות שעון נוכחות המציע למבקרים להיעזר בו כדי למדוד את משך שהותם בתערוכה וכנראה גם לגלות שיש פער בין הערכת הזמן שלנו לבין השעון המדייק תמיד.

טוב לדעת