Search magnifier

חיפוש

בעל בית: תבלו

שלומי ברזל שמנת ינואר 2019
צילום: shutterstock

שלומי ברזלבשעה שהטור הזה מתפרסם, יש אפשרות סבירה כי החורף הנוכחי יוליד ממטרים עזים והטמפרטורות יצנחו באופן דרמטי. אין לי גם שום דרך לפסול על הסף היתכנות שאת הטור הזה בחרתם לקרוא דווקא ביום קיץ מהביל עם שמש קודחת וטמפרטורות שמתאימות יותר להכנת צ’ולנט איכותי.

יהא זה הסתיו, יהא האביב, ההגינות מחייבת אותי לומר כי ההתעקשות שלי אינה קשורה למה שקורה בחוץ, אלא דווקא למה שקורה בפנים. ובכן, איך לומר זאת מבלי להישמע עתיק מדי, “זקן” כפי שהיא מטיחה בי, או חסר שמחת חיים – אני אוהב להיות בבית!

לא אוהב לצאת. לא אוהב לבלות. ימי המסיבות חלפו עברו להם, הברים האפלוליים אופסנו במרתפי הזיכרון והפעם האחרונה בה נהניתי מיציאה מעידה יותר מכל על מי שהפכתי להיות. ובכן, מדובר בסרט היפני “המשפחה שלי”. נשמע מבטיח, אלא שבחרתי לעשות זאת בשעה 17:30, כדי לוודא שאהיה בבית בערב. וביום שלישי. אין ברירה אלא לחדד: שלישי בשלייקס. כן, כן, אני והרבה סבים וסבתות ביציע. ונהניתי, אלוהים כמה שנהניתי.

מבחינה קלנדרית יידרשו עוד כ-20 שנה עד שאזכה ליהנות כחוק מההטבות שמעניק יום זה, אבל מנטלית אני כבר שם. אם כי, כאשר אני מביט לעבר חמי וחמותי מתברר שגם ביחס אליהם אני כבר במצב גווייה, בכל הקשור לתכיפות הבילויים. אצל זאב ורחל טל מה שהיה הוא שיהיה. בצעירותם הרבו לבלות, וגם כאשר השנים נקפו לא חרגו ממנהגם. פה דרינק עם חברים, שם איזו קפיצה לחו”ל, אירוח, התארחות, יו ניים איט. אצלי, לעומת זאת, מה שהיה, היה. פתאום אני קולט אגב כתיבה שאריק איינשטיין ושיריו מככבים כאן, וגם הוא למיטב זכרוני היה מאלו המתבצרים ב-ד' אמות. זצ"ל.

הייתי בליין לא קטן בעבר, על כך אין מחלוקת. חוגג במסיבות הכי נחשקות ונחשבות, מנצל כל הזדמנות אפשרית ליציאה ספונטנית, דייר קבוע ליד כל ברמן, מככב על רחבת הריקודים, פארטי בוי אמיתי. ואז הגיעה עינת. מתוך מטרה ברורה להינשא לבלונדה היפהפייה והאינטליגנטית, נמשכה ההצגה שלי עוד שנה. יצאנו, קרענו את העיר, בילינו, חגגנו, ניצלנו כל סיבה למסיבה. ואז זה נגמר.

כמעט במקביל לרגע בו אמרתי “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני…”. נדמה לי שבלב המשכתי עם הגרסה שלי: “ידבק ישבני לכורסתי, אוהב לעלות מוקדם ככל האפשר על יצועי”. ונאמר אמן. במבט לאחור על 20 השנה האחרונות שלנו יחד, יש מצב שהמסיבה האחרונה בה השתתפתי הייתה החתונה שלנו. היה פצצה. דבר לא ישווה לזוגתי האהובה. בהגינות אני חייב לומר, כי אם עינת תרצה לגשת לתחנת המשטרה הקרובה לביתנו ולהגיש תלונה על הונאה, יש מצב שלא אמצא אף עורך דין שיסכים לייצג אותי. מקרה אבוד.

הסיטואציה נעשית קשה יותר מבחינתי לנוכח העובדה שהסביבה הקרובה לי, כולל אמא שלי, עיראקית מסורתית שמעולם לא יצאה עם אבי ז”ל לדבר שאינו חתונה/בר מצווה/ברית/בריתה ברחוב המסגר, החלה בשנים האחרונות מאז התאלמנה להתארגן על יציאות בערבי רביעי ושישי. תוסיפו לזה חוג חברים קרוב, בשכונה בה אנו גרים ובכלל, שמקפידים לתחזק את הזוגיות עם אלכוהול, עשן בעיניים ותנועות אגן מסכנות חיים לצלילי דיסקו במסיבות שוות, ותבינו מדוע כאשר אצלנו בבית נזרקת המלה “הזקן” אף אחד לא חושב על בן גוריון.

ומאחר שאנחנו חיים בעידן של שיתוף, כל חוגגת וכל חוגג מוצאים את הדרך לעדכן את עינת. היינו, עשינו, חגגנו, הכרנו, פגשנו, שתינו, רקדנו. כך יוצא שהסיפור שעינת מספרת לי לפני השינה לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא “עלילות האנשים החיים בעיר הגדולה” דרך חבריה לפייסבוק, שאינם מסתפקים כמובן בטקסטים, אלא חייבים להעלות תמונות. הוויה דולורוזה שלי כוללת מעבר על דפים שונים, קפיצה לאינסטוש, והכל כדי להוכיח ששם חיים בכיף ופה חיים בפוך. הנימוק היחיד שלי להגנתי הוא כמובן: עשיתי, עשיתי, עשיתי, עשיתי.

ואז, אם כבר אנחנו מתחת לשמיכה ובבית, עם שובל הגל של כל החוגגים האחרים שהכניסו אותנו לאווירה נכונה, לפחות מבחינתי, אני מנסה לגשש את דרכי אליה. להוכיח לה שגם כאן אפשר לבלות בכלל לא רע. בסילבסטר, בוולנטיין דיי, במימונה, בט”ו בשבט, בערב שישי, רגע לאחר ההבדלה, בתחילת השבוע, לקראת החמשוש. אבל אין כניסה. בדרישה למענה ורבלי, אני מקבל ממנה את התשובה הבאה: עשית, עשית, עשית, עשית.

טוב לדעת