Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים חדש באתר: מגזין 'הירוק החדש' - כל הפרטים על תעשיית הקנאביס הרפואי בישראל. לחצו כאן

בעל בית: Forget Paris

שלומי ברזל שמנת יולי 2019
צילום: shutterstock

אורנה, העורכת המדהימה שלי, ציוותה בפעם הראשונה מזה שנתיים. גיליון נושא, היא אמרה, תתאמץ. אחרי כמעט 20 שנה בעיתון הארץ, הייתי צריך את התזכורת לנטייה הפרנקופילית שלו, את הסמכות הנשית ואת הסמיכות הגדולה לחגיגות ה-100 להיווסדו – כדי להחליט כי זה לא הזמן המתאים למרוד. עובדה שהולידה מן הסתם את הפתיח הכי מוזר שכתבתי מעודי, בהתחשב בכך שהסיפור כולו קשור ליום נפילת הבסטיליה ועצמאות צרפת. התפר המופלא והמחייב בין מאסר לחירות. סעמק. פרדון, מחילה, Merde Alors.

תירצתי לעצמי שלכל גבר נשוי יש את הבסטיליה שלו. והשאלה הגדולה היא כמובן אם לפתוח במרד, לשאוף לטפח עצמאות, או לחיות עם זה בשלום. כאשר הצטרפתי לעיתון הארץ, אי שם בשנת 1998, נהניתי לעבוד עם אנשים מבריקים ובעלי חוש הומור משובח. הטוב שבהם, מבלי להזכיר שמות, כינה את רעייתו "הסוהרת". בכל משמרת ערב היה מלעיט אותנו, הצעירים הרווקים, בסיפורי אימה, המצחיקים ביותר ששמעתי בחיי. המסר העיקרי שלו היה: אתם עדיין יכולים להינצל.

שנתיים אחר כך נישאתי לעינת. גם היא עובדת הארץ, אגב. הסוהרת האהובה עליי, אני מודה. "תנחומיי", הפטיר הבכיר ביום החתונה, שמאז הספיק כמובן לצאת לחופשי ולהיכנס מרצון למאסר נוסף (אוי לי ולגיבורי התרבות שלי). בעוד קצת יותר מחצי שנה אסגור 20 שנים בכלא, שבו אין לי שום מחשבות על ניכוי שליש בעקבות התנהגות טובה (אין כזה דבר מבחינתה) או חנינה, רחמנא ליצלן. גיליתי שאם אתה אומר מספיק מהר את המשפט "ברית עולם", יוצא לך בסוף "מאסר עולם".

התנאים לא פשוטים, אבל יוצא שמדי ארבע-חמש שנים הכלאית הראשית לוקחת את האסיר הפרטי שלה לווקאנס בפריז. לפני כשבועיים פקדתי את הבירה הצרפתית ל-48 שעות במסגרת עבודתי, ובשיחת הטלפון עם עינת, שקפצה להנאתה לרומא (ותודה לבורא עולם שהפך את הבירה האיטלקית לטבון להכנת פיצה באותם ימים), היא איחלה לי כמובן ליהנות (ותודה לבורא עולם שלא האמין לה ובכל זאת לא סיים את חיי בו-במקום) וציינה כי חייבים לחזור יחד לפריז לתיקון.

3 פעמים היינו יחד בפריז, ובכל ביקור משהו אחר השתבש. העיר הרומנטית מכולן, העיר בה כל סיפור איבה הופך לאפוס רומנטי ממיס, מוציאה ממני ומעינת רק דברים רעים. אולי זה רף הציפיות הגבוה, אולי ההתעקשות לתקן כל פעם את מה שהשתבש קודם רק מחריפה את המצב, אולי אנחנו לא מספיק רומנטיים עבור העיר הזאת. ואולי יחסי אסיר וסוהרת, ודאי על רקע ההיסטוריה המחייבת, אינם בני-קיימא בנוכחות קרואסונים אלוהיים, מונומנטים ממכרים ושאנסונים שלא נס לחם. אתנחם בכך שהראש שלי עדיין לא נערף. והדגש הוא על עדיין.

ניסיתי לשתף את עינת בחלק ממה שכתוב כאן כדי לדייק בעובדות (את התחושות שמרתי לעצמי, כדי להימנע משליחה לצינוק), והומטר עליי בוז מסרס. "3 פעמים?! בקושי פעמיים. פעם כזוג ופעם עם הילדים. אולי היית עם מישהי אחרת, אני בכלל לא אופתע. איתי זה היה רק פעמיים, והן היו נוראיות. סה טו!" פתאום אורנה כבר הרבה פחות מדהימה בעיניי.

לפחות זכרתי נכון את הצרות שפריז מביאה עליי כאשר אני מנחית עליה את הזוגיות שלי. כי הפעם הראשונה שלי שם הייתה באוקטובר 2004, כשליח ספורט הארץ למשחק הנבחרת נגד האימפריה המקומית. הנבחרת הובסה, אבל רגע לפני כניסת עידן האינטרנט לחיינו ועבודה נון סטופ, סגרנו סוף שבוע מהמם שם. שלושה גברים שיצאו לתור ברחובות העיר, עמדו 60 דקות בכניסה למסעדת לה רלה ד'אנטריקוט הידועה, והתענגו על נתחי הסטייק והצ'יפס, קפצו מרובע לרובע ועמדו די שתויים בכיכר הבסטיליה לרגע התייחדות פרטי שכולו כבוד והדר לרצון להשתחרר, לחירות ולעצמאות.

אז עם כל הכבוד לפריז, אני דווקא בעד שטוקהולם. לא כעיר בירה, אלא כתסמונת. עינת, Je t’aime mon amour.

טוב לדעת
נגישות