Search magnifier

חיפוש

ברוכים הבאים לאתר אקסטרה - עדכני, מגוון ועשיר בכתבות ובמאמרים מקצועיים בשלל תחומים

בעל בית: 30 ומשהו

שלומי ברזל שמנת דצמבר 2019
איור: shutterstock

ונניח שתהיה לרגע מכונת זמן. כזאת שתקזז 30 שנים מחיי ותאפשר לי לחזור לגיל 20 לביקור של כמה רגעים, או להתחיל הכל כמעט מבראשית. הרי כאשר העורכת המניפולטיבית מציעה במתק שפתיים לכתוב משהו לגיליון שנושאו 2020, היא למעשה משכתבת מעט את המלט: לחזור או לא לחזור, זאת השאלה?

אני לא יכול להלין על שנות ה-20 שלי. שנה לשחרור, עדיין יכול להתכופף מבלי לפלוט אנחה בתנועת ההזדקפות, שיער מלא, חיי חברה תוססים, אפס מחשבות על העתיד ועוד פחות מכך טרדות קיומיות. המשכורת הצבאית כלכלה אותי די צרכי, אבא נסים הוסיף לזה ככל יכולתו, האלפא רומיאו האדומה ואחריה הלנצ'יה עשו את העבודה, הייתה לי אהבה גדולה והייתי מוקף חברים וחברות.

אז נכון, גרתי עדיין בבית ההורים, בחדר קטנטנן, קרוב מדי לזה של ההורים ושני האחים. פרטיות הייתה מילה מגונה בבית שלנו. דוגמה? לפי ההיגיון של אמא שלי, אם מגיע אלינו מכתב ועליו שמי, היא כבעלת האחוזה רשאית לפתוח אותו. מפתחות לדלתות החדרים היו בחזקת טאבו וחלה עליי חובת דיווח, כמי שנכלל במצבת הדיירים, לעדכן על מיקומי. לא פעם, בהקדימה את זמנה, אמרה לי העיראקית הגדולה "נא להתנהג בהתאם", בכל הקשור לאירוח בנות המין היפה. הנימוק שלה היה האחים הצעירים שלי.

מאחר שהשירות הצבאי לא דרש ממני יותר מדי פעולות הרואיות, את האקט האמיץ ביותר שלי באותם ימים ביצעתי בסיום ההקרנה של הסרט "אישה יפה" בקולנוע דקל בשכונת בבלי. שורה אחת מאחוריי, מהרגע הראשון ועד לאחרון, ישבה גברת כבת 50 לערך, שעסקה בדבר אחד בלבד: לסנן למי שישב מימינה, משמאלה, מלפניה ומאחוריה, ש"ג'וליה רוברטס הזאת בכלל לא יפה". בסיום, למרות הפצרות של בת זוגי באותם ימים להתגבר על הפרחח שבי, הסתובבתי ואמרתי לה: "Big mistake! Big! Huge!". המראה המבועת שלה הספיק לי כדי להאמין שב-30 השנה הטובות הבאות על צופי הקולנוע נחסכו מהם התובנות של אותה לחשנית.

האופק היחיד אליו כיוונתי אז היה הטיול שלאחר הצבא. עוד שנה למנאייק, עוד שנה אחריה כדי לעשות קצת כסף ואז ארצות הברית תחילה והמזרח בהמשך. שנה מחוץ לגבולות ישראל. ובמקרה שלי, יציאה ראשונה אי פעם מגבולות המדינה, ובגדול. אפילו הפרטנרים כבר נקבעו. בקיצור, אם זכרוני אינו מטעה אותי, היו אלה ימים שמחים בטירוף.

עד שתומצא מכונת הזמן, הדרך היחידה שלי להרגיש לרגע בן 20 היא להביט על הבכור שלי. בן 19 וקצת, משרת כלוחם, מוקף חברים וחברות, נטול כל דאגה, מוטרד רק מהשאלה אם ייצא שבת או לא, בעל חדר משלו, אפילו מפתח ברשותו, אמא ואבא רחוקים מלדרוש ממנו להתנהג בהתאם בגלל אחותו היותר צעירה, מתקלח שעות עם מוזיקה מחרישת אוזניים, אוכל כמו מפלצת ולא מעלה גרם, נעדר מפרצים מטרידים במצחו, בנוי לתלפיות, מחזיק ארון עמוס במותגים נחשבים ובעל חוש הומור יוצא דופן. אבל הוא לא נראה לי מאושר.

יש משהו כל כך מטעה בעניין הפרספקטיבה, בניסיון לשפוט דברים בדיעבד, בזיכרון שלנו, ברומנטיזציה, בהתרפקות על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. ודאי כאשר אתה נשוי, אב לשני ילדים, שמוטרד מהצפוי להם, עובד יותר מדי שעות ביממה כדי להתפרנס בכבוד, כבר לא מרבה לצאת מהבית, מגדל שיער במקרה הטוב רק בפאות הלחיים, ואחרי כל השתופפות מחפש אוויר כדי להיות מסוגל לכל הפחות להשמיע איזו גניחה קטנה.

הייתי יכול למלא עשרות טורים (יש מי שיאמר שכבר עשיתי זאת, כולל עכשיו) בקובלנות על מצבי הנוכחי. היו מי שמזדהים, היו כאלה שאומרים הלוואי עליי, ואחרים שיגדירו אותי בכיין כרוני. הכל בעיני המתבונן. למעט דבר אחד: הגיל הכרונולוגי שלי. עליו קשה להתווכח. רגע לפני 50. בואכה, אף אחד לא באמת יודע כמה ואיך. ועדיין, לא תודה.

מצטער, גם אם תגיח אותה הזדמנות חלומית, אין לי שום כוונה להיכנס למנהרת הזמן. משאיר את זה לדאג וטוני, גיבורי הילדות שלי. אם יש משהו שלמדתי ב-30 השנה שחלפו בין גיל 20 לזמן הנוכחי, הוא כי כל דבר בעתו. היה, טוב שהיה, אבל גם ההווה לא באמת רע. גם הילדים שלי יבינו את זה מתישהו.

אמא שלהם, לעומת זאת, בכיף הייתה חוזרת לאחור בזמן. ולו רק להיפטר ממני. ועל זה, כמובן, יש לי רק משפט אחד לומר לה: "Big mistake! Big! Huge!".

טוב לדעת
נגישות