Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים

אבי הטראומה!

נלחם במחלת הטראומה 24/7, 365 יום בשנה, לא מרים ידיים, דורש אפס תמותה מתאונות דרכים: "טראומה היא מחלה של צעירים שפוגעת בעיקר בבני שנה עד 44, כי אצלנו הישראלים יש זילות בחיי אדם", אומר פרופ' אבי ריבקינד שהקים בבי"ח הדסה עין כרם את יחידת הטראומה הראשונה בישראל

אורנה יצחקי בירבך רפואה 2020 יוני 2019
פרופ' ריבקינד (במרכז) במהלך ניתוח, הדסה עין כרם (צילום: יוחאי שלום חדד)

ילדותו ונערותו של פרופ' אבי ריבקינד, כירורג בכיר בבית החולים הדסה עין כרם, עברה עליו בראשון לציון. שם, על חוף הים, היה מביט אל חיילי חיל הצנחנים צונחים אל החולות, ומתאווה להיות כמותם ולהתנדב לצנחנים. אלא שלחיים היו תוכניות אחרות, ובשל היותו יתום ובן יחיד, גויס למשטרה הצבאית ושירת כחוקר צבאי. במהלך שירותו נשלח לבה"ד 1, לגבות עדות מרופא בגין פליטת כדור ומותו של אחד הצוערים. סמל ריבקינד שמע את הרופא הצבאי, כתב את כל תיאור הפציעה שהובילה לסיום הטרגי, אך לא הבין אף מילה.

הוא שב לביתו, התקשר לד"ר אברהם וייצברד ז"ל, ידיד המשפחה, וביקש עזרה בהבנת הטיפול הרפואי. ד"ר וייצברד התייצב למשימה עם ספר עבה של "האנטומיה של גריי", והסביר לריבקינד במשך כשעתיים את דבריו של הרופא הצבאי. בתום ההסבר קבע ריבקינד: "אני אהיה רופא!"

ומכאן הכל היסטוריה: ריבקינד סיים את לימודיו בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. בסיום התמחותו בכירורגיה כללית נסע להשתלמות ביחידת הטראומה של אוניברסיטת מרילנד בבולטימור, ארה"ב. עם שובו ארצה, הקים את יחידת הטראומה הראשונה בישראל. כעבור מספר שנים יצא להשתלמות באוניברסיטת USC-LAC בלוס אנג'לס, קליפורניה. שם השתלם בניתוחי ושט-קיבה וטראומה. רפואת הטראומה עוסקת בכל הפגיעות החיצוניות לגוף האדם כתוצאה מהדף, דקירה, נפילה, פיצוץ, תאונה, התחשמלות ועוד.

מאז שהקים את יחידת הטראומה, לפני 27 שנה, טיפל פרופ' ריבקינד באלפי חולים ופצועים מתאונות דרכים ונפגעי פעולות טרור. גישתו החדשנית ובקיאותו בנושא הצילו רבבות חיי אדם בארץ ובעולם. בתי חולים רבים בעולם מאמצים את הדרכים החדשניות והליכי הטיפול אותם פיתח, במיוחד בזיהוי ובטיפול בפציעות הדף.

בימיה הראשונים של האינתיפאדה, ב-18 באוקטובר 2000, ירה צלף לעברו של טוראי שמעון אוחנה, שוטר מג"ב, בשכונת גילה. הוא נורה בחזה, קליע חדר לליבו והוא הובהל במצב אנוש אל יחידת הטראומה בהדסה ונותח על-ידי צוות אותו הוביל פרופ' ריבקינד. "זה היה נס רפואי: על-פי הספרות המקצועית אחוז ההישרדות במצב כזה קטן מאוד", מסביר פרופ' ריבקינד. אחרי חמישה שבועות בהם נלחמו על חייו, שב אוחנה להכרה ובהמשך שוחרר מבית החולים כאדם בריא.

מוניטין רב יצא ליחידת הטראומה בראשותו של פרופ' ריבקינד, גם בחו"ל. כך, למשל, התמחותו של פרופ' ריבקינד הייתה לעזר רב בפיגועי טרור במומבסה, קניה, בבואנוס איירס, ארגנטינה, סרי לנקה לאחר אסון הצונאמי, והפיגוע במרתון בבוסטון, ארה"ב.

צילום: דוברות הדסה

מה תוכל לספר על פגיעות הטראומה בישראל, האם הן בירידה?

"לצערי, מספר הפגיעות מתאונות דרכים מתחילת שנת 2019 נמצא בעלייה בהשוואה לשנה שעברה. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מדווחת על 132 בני אדם שנהרגו בתאונות דרכים השנה. מקומם אותי כשמדברים על אחוזים ומספרים. מבחינתי, כל פצוע או הרוג הוא 100 אחוז".

כיצד ניתן להפחית דרמטית את המספרים האלה?

"טראומה היא מחלה של צעירים מלאי אדרנלין, שחושבים שהם יודעים הכל, והפצועים הינם מגיל שנה ועד 44. הטיפול בטראומה מתחיל עוד בשלב טרום בית החולים, מרגע ההודעה על התאונה לכוחות ההצלה – מד"א ואיחוד הצלה.

"כל מערך הטראומה מתבסס על שיתוף פעולה בין המערך טרום בית החולים ועד ההגעה לבית החולים. שיתוף הפעולה הזה חשוב וקובע, והוא מגדיר גם את 'שעת הזהב' THE GOLDEN HOUR – מה שקורה בין רגע התאונה ועד קבלת הטיפול. זה הזמן בו ניתן להציל את הפצוע ולהכריע בין חיים ומוות. לכן, המידע אודות תאונה צריך להיות נגיש באופן שווה למד"א ולאיחוד הצלה, ואין מקום למונופול של מד"א על המידע הזה. הוויכוח בין שני הגופים הוא על גבם של הפצועים והחולים – עמך ישראל".

פרופ' ריבקינד מספר כי בארה"ב מתים בכל יום כ- 100 איש מתאונות דרכים ו-2.5 מיליון מפונים לבתי חולים. כדי להפחית את המספרים הוחלט להעביר את הדאטה מהווייז הנמצא ברכב אל יחידות הטראומה בבתי החולים ואל כוחות ההצלה. נמצא שהמידע הזה חוסך דקות יקרות ומציל חיים.

ומה עושים בישראל לקיצור זמנים והצלת חיים?

"לצערי לא הרבה. אנחנו בארץ לוקים בחוסר מודעות. התקשורת לא מקדישה מספיק לסוגיית תאונות הדרכים. רק כשיש אסון גדול מדווחים, כשמשפחה שלמה נמחקת בכביש 90 מדווחים. אין מספיק תוכניות למניעת תאונות דרכים. משקיעים הון בקמפיין של נועה קירל לטובת מבחני רישוי, אבל לא משקיעים בקמפיין למניעת תאונות דרכים. אנחנו מוכרחים לחשוב הרבה יותר על מניעה. המטרה מבחינתי היא אפס תמותה מתאונות דרכים. אפס. הכתובת על הקיר וזו אינה גזירת גורל, היא ניתנת למניעה".

פרופ' ריבקינד כועס על הזילות, על "תרבות הסמוך" ועל חוסר האכפתיות. גם עניין פינוי הפצועים לבתי החולים אינו מניח את דעתו: "הצעתי להשתמש בהליקופטרים לפינוי פצועים לבתי חולים. רכשו הליקופטרים, זיוודו אותם וייעדו אותם לשריפות. הצעתי שחלק מהשימוש בהם יהיה לטובת פינוי פצועים. כל מה שנחוץ הוא לשדרג את ההליקופטרים, להוסיף בהם רופא או פרמדיק, וזמן הפינוי לבית החולים מתקצר ומציל חיים. אבל אין מקשיב".

על התסכול הזה מנסה פרופ' ריבקינד לפצות בפעילות עם בני נוער: "בהדסה אנחנו מקיימים פעילות עם תלמידי שביעית ושמינית, רגע לפני שהם מקבלים רישיון נהיגה. אנחנו מסיירים איתם ביחידת הטראומה, מסבירים, מלמדים ומחנכים לנהיגה בטוחה, ללא אלכוהול וללא סמים". לדעתו, את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, יש להעביר למשרד הבריאות: "כי תאונות דרכים עוסקות בחיי אדם. מניעת פציעה ומוות ראוי שיהיו באחריות משרד הבריאות. המטרה היא אפס תמותה בתאונות דרכים".

בישראל פועלות שש יחידות טראומה שמכונות יחידות-על (שיש בהן את כל השירותים לטפל בפצועים) בבתי החולים סורוקה, הדסה עין כרם, איכילוב, בילינסון, תל השומר ורמב"ם. גם מספרם של הכירורגים הכלליים המתמחים בטראומה אינו גדול, ועובדה זו לא מעודדת בהתחשב במצב הגיאופוליטי בו נמצאת ישראל. "משרד הבריאות הבטיח לעודד ולתמרץ רופאים להתמחות בטראומה, אך טרם קיים", מסביר פרופ' ריבקינד.

מה נדרש מכירורג כללי כדי שיתאים להיות מומחה לטראומה?

"מחויבות, אמונה יוקדת בקדושת החיים, היכולת לא להתייאש ולהילחם. התמודדותו של מומחה לטראומה איננה פשוטה. הוא צריך לקבל החלטות מהירות, במצבי אי-ודאות קיצוניים. ככל שיהיה מיומן יותר ויידע לעבוד בעבודת צוות מולטי-דיסציפלינרית, יצליח לעבור את המשוכה הכל כך מאתגרת שקוראים לה טראומה".

טוב לדעת