Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים חדש באתר: מגזין 'הירוק החדש' - כל הפרטים על תעשיית הקנאביס הרפואי בישראל. לחצו כאן

קאן זה כאן

"אי אפשר לדבר על הקולנוע הישראלי בלי להזכיר את צרפת, ולכן יום הבסטיליה הוא גם המסיבה שלו. יחי הדיאלוג התרבותי בין המדינות, ויחי הקולנוע": ד"ר אבנר שביט, מבקר הקולנוע ומרצה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, על הקשר של אורי זוהר ו'מציצים' לקולנוע הצרפתי

אבנר שביט שמנת יולי 2019
אפס ביחסי אנוש (צילום: ערן כהן)

יש להניח שאם תשאלו ישראלי מה הדבר הראשון שעולה לו לראש כשהוא שומע את צירוף המילים "סרט זר" (כלומר סרט לא הוליוודי), הוא יחשוב מיד על הקולנוע הצרפתי. בצרפת אולי לא תמיד מודעים לכך, אבל לפחות בשנים האחרונות, בכל רגע נתון מוקרן כאן באולמות לפחות סרט אחד תוצרת צרפת בהפצה מסחרית רחבה, שלא לדבר על כל אלה המוקרנים בסינמטקים ובפסטיבלים.

צרפתי בטעם ישראלי

מובן גם שזה לא דבר חדש: מאז ומעולם הקולנוע הצרפתי זכה כאן לתהודה גדולה, עוד יותר מאשר במדינות אחרות בהן הוא נהנה מהפצה וחשיפה. זאת בשל כמה סיבות, ובהן העובדה שיש והיו ישראלים רבים עם זיקה כלשהי לשפה ולתרבות הצרפתית, וגם בגלל החיבה ארוכת השנים של הקהל המקומי לקולנוע איכותי.

אם כך, העשייה הצרפתית ממלאת תפקיד משמעותי בעיצוב הטעם של הקהל הישראלי והתפיסה שלו לגבי אמנות הקולנוע, וכמובן שגם הייתה לה השפעה גדולה מאוד על יוצרים מקומיים. "הגל החדש" הצרפתי הוא אחת התנועות המרכזיות בתולדותיה של האמנות הזו ושימש השראה לבמאים ולבמאיות בכל העולם, דבר שהורגש בישראל בצורה מובהקת במיוחד, משתי סיבות: ה-Nouvelle Vague חולל את קסמו בין סוף שנות החמישים לתחילת שנות השבעים, כלומר תקופה בה התעשייה הישראלית הייתה בינקותה ולכן כמובן נוחה יותר להשפעות; וגם כיוון שאותו גל חדש סימן מעבר מן הלאומי לאישי, מהלך שהיה דרמטי במיוחד למדינה כמו ישראל.

מימין: לאן נעלם דניאל וקס?, שלושה ימים וילד, ואלס עם באשיר, גט, ביקור התזמורת
(צילומים: אמנון סולומון באדיבות ארכיון משפחת אפנר, דוד גורפינקל, יח"צ, עמית ברלוביץ, יח"צ. לחצו להגדלה)

הדוגמה הראשונה והבולטת מכולן, להיותו של הקולנוע הצרפתי אב רוחני של התעשייה בישראל, הייתה "תנועת הרגישות החדשה", השם שבו נהוג לכנות כיום את היוצרים שפעלו בארץ בשנות השישים והשבעים. הם התנגדו לכל מה שנעשה קודם לכן או באותה תקופה בארץ, ותחת זאת ביקשו לתרגם לעברית את השפה הקולנועית שפותחה כמה שנים קודם לכן בצרפת.

בתנועה זו פעלו כמה מן הקולנוענים הבולטים בתולדות היצירה הישראלית, למשל אורי זוהר ודוד פרלוב, ונעשו סרטים כמו "חור בלבנה", "שלושה ימים וילד", "לאן נעלם דניאל וקס?" ו"מציצים", שנחשבים לכמה מן הקלאסיקות הגדולות בדברי ימי הקולנוע הישראלי. התנועה אמנם לא האריכה ימים, אבל הותירה מורשת מפוארת שעד היום מוצגת ונלמדת באוניברסיטאות. היא גם הייתה משמעותית מאוד בשחרורה של היצירה המקומית מכבלי האתוס הישראלי ומעברה לעשייה אישית יותר.

עושים רטרוספקטיבה

בהקשר של הדיאלוג התרבותי, מעניין לציין כי הסרטים הללו לא זכו בזמן אמת לתהודה בצרפת, אך בשנים האחרונות נהנו שם מתחייה מחודשת. הסינמטק הצרפתי ערך רטרוספקטיבה לקולנוע של אורי זוהר, וסרטיו יצאו לראשונה במארזי DVD, דבר שזכה לסיקור בתקשורת המקומית, למשל מאמר נרחב ב-Le Monde. כמו כן, מסגרת הקלאסיקות היוקרתית של פסטיבל קאן הקרינה לפני שנתיים עותק משוחזר של "מצור", בכיכובה של גילה אלמגור, סרט בולט נוסף של הרגישות החדשה. דבר זה הוכיח את הרלוונטיות ואת החשיבות של התנועה ואת החוב שהקולנוע המקומי חייב להשראה הצרפתית.

מימין: אורי זוהר, מילים נרדפות (צילומים: אלכס ליבק, Guy Ferrandis SBS Films)

הדיאלוג הקולנועי בין ישראל לצרפת המשיך והתפתח עם השנים בצורה ישירה יותר, והצטלבה בתחילתו של עידן אחר – זה של הקופרודוקציות בין התעשייה הישראלית לצרפתית. רבים מן הסרטים הבולטים שנעשו בישראל בשני העשורים האחרונים היו הפקה משותפת לשתי המדינות: "ואלס עם באשיר", "ביקור התזמורת", "אפס ביחסי אנוש", "גט" ו"מילים נרדפות" הם רק כמה דוגמאות, ולמעשה קל יותר לספור כמה תוצרים מקומיים בולטים לא נעשו בתמיכה צרפתית מאשר כמה כן.

התמיכה היא כמובן קודם כל כספית, אך שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בהרבה דרכים אחרות – כך, למשל, בכל הסרטים הנ"ל היו מעורבים אנשי צוות צרפתיים בעמדות המשמעותיות ביותר מבחינה אמנותית, למשל צילום ועריכה. אבי נשר, הבמאי הישראלי המצליח ביותר מבחינה מסחרית בקופות המקומיות בעשור וחצי האחרונים, עובד תמיד עם צלם צרפתי (מישל אברמוביץ'), כך גם קרן ידעיה שעבדה עם צלמים צרפתיים שונים. כל זה אינו סתם אנקדוטה טריוויאלית, שכן בעלי המלאכה הללו מביאים עמם את הטאץ' הצרפתי שלהם ורגישות אמנותית מסוימת, וגם במובן הזה המורשת הקולנועית הצרפתית באה לידי ביטוי בתוך העשייה הישראלית.

שלושת סרטיה הארוכים הראשונים של קרן ידעיה, במאית ותסריטאית ישראלית, הוקרנו בפסטיבל קאן, כולל "אור" שזכה בפרס מצלמת הזהב. הפסטיבל, כמו גם מסגרות אחרות של הקולנוע הצרפתי, היטיבו להעניק בשני העשורים האחרונים במה ומקפצה לעשייה הישראלית. אי אפשר לדבר על הקולנוע הישראלי בלי להזכיר את צרפת, ולכן יום הבסטיליה הוא גם המסיבה שלו. יחי הדיאלוג התרבותי בין המדינות, ויחי הקולנוע!


מתוך מאמר של ד"ר אבנר שביט, אוניברסיטת חיפה.
טוב לדעת
נגישות