Search magnifier

חיפוש

ברוכים הבאים לאתר אקסטרה - עדכני, מגוון ועשיר בכתבות ובמאמרים מקצועיים לקריאת המגזין - לחצו כאן Designer חדש באקסטרה: גיליון ינואר 2020 של מגזין העיצוב

שובר גבולות

הוא מנסה לפענח באמצעות ציור דמויות שצילם מהגב ולבחון את הסטריאוטיפ שהן מייצגות. במקביל הוא יוצר בטכניקות מגוונות, כשסוגיית הכלים והטכנולוגיה בהם נעשה שימוש ביצירה, מלווה אותו בעשייה האמנותית לאורך השנים. האמן ראובן זהבי על החיבור שבין אומנות לתרבות חזותית חומרית

יעל חן (צילומים: יח"צ) Designer ינואר 2020
הר הצופים

הדמויות בציורים שלו, נשים וגברים, מפנות אל הצופה את גבן. סוג של מפלט, בעיניו של הצייר ד"ר ראובן זהבי, שאינו מתעמת עם הפרונטלי. התערוכה "מבט בריבוע" , שהוצגה לאחרונה בגלריה של מלון דיאגילב התל אביבי, חושפת מבחר ציורים שנבחרו ממכלול צילומים שזהבי צילם בארץ ובעולם. 15 ציורים באקריליק על בדים זהים בגודל מטר על מטר, ועוד חמש עבודות קטנות.

ראובן זהבי

האמן ראובן זהבי (62), מורה באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים, נולד באלג'יר וחי בילדותו בצרפת, עד שעלה לישראל. הוא מתגורר בירושלים, נשוי לסופרת תמר ורטה- זהבי ואב לשלושה.

זהבי הוא אמן רב-תחומי העוסק בציור ורישום, וידיאו ומיצב. זהבי למד במחלקה לאמנות ב"בצלאל" ולאחר מכן במחלקה לאמנות פלסטית באוניברסיטה "פריז 8 וינסן" בפריז. כמו כן ניהל את בית הספר לאמנות "קלישר" בתל אביב, ומשמש כיום כמרצה בכיר ב"בצלאל" ב"מחלקה לצורפות ואופנה", וב"מחלקה לתרבות חזותית וחומרית".

מה זה אומר "תרבות חזותית וחומרית"?

"זה תחום מחקר שהתפתח לפני כ-20 שנה, ועוסק בעולם של אובייקטים וחפצים כנגד עולם מילולי. כשאנחנו מפרשים אובייקט, הוא יכול לגלות לך לא פעם, כחוקר, יותר מאשר טקסט. למשל, מי שחוקר את תרבות ימי הביניים ויעלה על רישום של בגד מאותה תקופה או יתמקד בחפץ מסוים המופיע בציור, יכול ללמוד על ההיסטוריה יותר מאשר מטקסט כתוב. גם ברמה הסמלית, המחקר בודק מה מסמל אובייקט כלשהו על מי שנושא אותו".

ביקורת

מה למשל אומר עליי כיסוי הטלפון הנייד שלי?

"אם אני אהיה בעיר זרה, ואזדקק להכוונה ברחובות העיר, הכיסוי יאותת לי אם אני יכול לפנות אלייך, או לא. זה לגמרי אינטואיטיבי, פענוח של איזשהו סמל שקשור לבעל הטלפון הזה. כנ"ל לגבי קעקוע או מראה של טבעת. זה לא במודע וזה קורה בחלקיק שנייה.

"התחום הזה גם קשור למכונית שלי, לריהוט שלי בבית. הריהוט, למשל, מעניק תמיכה למעמד החברתי ולתפיסת העולם שלי: אם אני רואה בבית שלי את החפצים שמעידים ומאשרים את המעמד שלי, ואף מאששים את הזהות שלי, אני מבין שאני אותו אדם שמסמל את הבית, וגם הבית מסמל אותי.

"החיבור הוא לאובייקט, וגם לזיכרון שלנו על אובייקט מסוים, כמו הכורסה מבית הוריי. האם אני שומר בביתי את הכורסה הישנה של ההורים שלי, ומה קורה אחרי שאני מעביר אותה הלאה. בכך אני אולי מאבד את הזיכרון האישי שלי לאובייקט, שהרי הכורסה הזאת לא בהכרח מסמלת בעבור מישהו את אשר סימלה בעבורי. ומהו החיבור הראשוני שגרם לך להכניס הביתה דווקא פריט מסוים, ממה אנחנו נפרדים, מה מעבירים מדירה לדירה…בהחלט תחום מרתק".

סוג של אשליה

זרים

במעבר לתערוכה, שבה זהבי מצייר אנשים מהגב וקורא לה "מבט בריבוע", אני שואלת אותו מדוע לא "מבט מהגב"?

זהבי: "זה באמת נשמע קצת פרדוקס", הוא מסכים, "כי מלבד ציור אחד שבו נראית מישהי שמביטה הצידה ורואים טפח מפניה, כל המצוירים עומדים כשגבם מופנה אלינו. אני מצלם אנשים בלי ידיעתם, מהגב, ואחר כך מתחיל לצייר את הדמויות שאני בוחר ממכלול עצום של צילומים כאלה".

המצולמים לא שמים לב?

"כמעט ולא. אם 'עולים' עליי ושואלים אותי למעשיי, אני מבקש רשות, ובדרך כלל כולם מסכימים. למעט פעם אחת במוזיאון בפריז: צילמתי בחורה צעירה והיא כעסה, היא ניגשה אליי ובדרך צרפתית דעתנית, בטוחה ומנומסת, ביקשה שאמחק את הצילום שלה. היא לא עזבה אותי עד שהשתכנעה שמחקתי אותו. בדרך כלל המצולמים הם אנשים זרים שאני מצלם במקומות שאני מטייל בהם בעולם".

ולמה מהגב?

"אדם שמצולם מקדימה, גם אם יהיה טבעי, לעולם לא יהיה טבעי. תמיד יש משהו שמכין אותו לצילום, מה שלא קורה כשהוא מצולם מהגב כמובן, כי הצלם אינו מתבונן בך. במסגרת הרצון שלי ליצור מצבי התבוננות, אני מצייר את המצולם כשהוא מתבונן. אני מתבונן בו כשהוא מתבונן ואחר כך לוקח את הצילום ושותל את הדמות בכל מיני נופים, ברחוב מסוים. יש דמות ששתלתי אותה בשני מקומות, אחד מהם בוואדי קלט – מקום מאוד אהוב עליי.

"בגדול, צילומים של אנשים ונשים מפריז נשתלים בנופי הארץ, ולהפך. גם שכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים מככבת אצלי בציורים. אפשר לומר שאני ממש מביים את הצילומים, ואז מצייר. מחליט היכן יהיה כל מצולם, ויוצא שאני, כצופה, מביט בנוף דרך העיניים של המתבונן בו. באופן סמוי, אני מפענח את הסטריאוטיפ שהדמות מייצגת, אפילו שהוא ניצב אליי מהגב".

יש משהו לא מזמין במבט למישהו מהגב.

"נכון, זה מסמל סירוב. אולי מבחינתי זה סוג של מפלט. לא להתעמת עם הפרונטלי. כי לצלם מישהו גם אחרי שאומר לו 'תביט אליי בלי לזוז', זה לא קורה. וזה אקסיומטי. תמיד הוא יקרין את המודעות שלו אל המצלמה. ולי היה חשוב בסדרה שציירתי שהמצולם בכלל לא ידע שהוא מצולם, כי זה בעיניי שיא חוסר המודעות. העובדה, שבחרתי לצלם מהגב ולהעביר אנשים מלוקיישן אחד לאחר, משרתת אצלי צורך להבין איך הדמות משפיעה על הסביבה. דמות אנונימית שיצרתי כמעט לגמרי מהדמיון, ואני מניח אותה על חוף הים למרות שצולמה ברחוב סואן בירושלים.

"האם העובדה הזאת משנה את נקודת המבט של הצופה, שבעצם לא יודע שעשיתי את זה? למשל, באחד הציורים נראה זוג משוטט במרחב של אחת מהחנויות הגדולות בארץ למכירת מטבחים. זה זוג פריזאי, שהעברתי לחלל המראה מטבח. ובעצם, הרי זה איננו מטבח. בצד יש כיור – שאיננו כיור, ארונות – שאינם מכילים כלי מטבח. מעין אשליה, במקום שהוא סוג של אשליה מוחלטת".

יסמין

בפתיחת התערוכה בחודש נובמבר, מספר זהבי, "אנשים ניגשו אליי וכמעט כולם אמרו לי שהם מדמיינים את הפנים של הדמות. לדעתי, זו דרך אבולוציונית של הישרדות גנטית. אנחנו חייבים לדעת לזהות מהר מי בעדנו ומי נגדנו, גם אם זה מהגב". זה מוביל אותי לשאול את זהבי מדוע בחר להציג את הציורים דווקא במלון תל אביבי, אחרי שספרתי כמעט 40 תערוכות שלו שהוצגו בגלריות נחשבות בארץ ובעולם.

זהבי: "אני מכיר היטב את האוצר של הגלריה במלון, אילן ויזגן. הייתי בתערוכה בגלריה כמה חודשים לפני והתרשמתי מחלל התצוגה. אני אוהב להציג בחללים אלטרנטיביים, ותוך כדי הצבת הציורים על הקירות, גיליתי שהגלריה במלון מתחברת לאנונימיות של הדמויות. זה חיבר אותי לתחושה שלי, שאחרי שאני מצייר את הדמויות, שאין לי מושג כמעט תמיד מי הן, אני מתחבר אינטימית לקפל שבבגד ולצבע הנעל שלהן. ההתחברות הזו שלי גם מתכתבת עם הקהל האנונימי שמהלך על המדרכה ליד המלון, האורחים האנונימיים שמתארחים במלון, כמו שאני גם מתחבר לקהל אנונימי בשדות תעופה או במוזיאונים גדולים".

כלי העבודה של האמן

זהבי שמגדיר את עצמו כ"אמן שובר גבולות", עובד בעיקר בסדרות באמצעות רישום, בצבעי שמן, בצבעי אקריליק ובווידיאו ארט. החשיבות שהוא מקנה לחפצים באה לידי ביטוי גם בעבודת הדוקטורט שלו בלימודי ״אומנות וטכנולוגיות של התמונה״. זו עסקה בתפקיד האסטרטגי של כלי העבודה של אומנים בין השנים 1945 ל-1975.

"באותן שנים ארסנל האמצעים, והכלים במיוחד, עבר שינויים נרחבים וכמעט מהפכניים", אומר זהבי. "מצד אחד נכנסו לסטודיו אמצעים טכנולוגיים חדשים, כמו מחשב, וידיאו, לייזר, מצלמות פולארויד וזירוקס, ובמקביל התפתחו בציור ובפיסול, ברישום ובפרפורמנס – פרקטיקות חדשות ורדיקליות. זאת בכלים המסורתיים, ובנוסף גם בכלים בלתי קונבנציונליים.

"האומנות הקונספטואלית, אומנות האדמה והגוף, פנו באותן שנים למערך כלים חדש ובלתי צפוי: בנוסף לפלטה ולמכחולים, החלו להתווסף כלים וטכנולוגיות חדשות, כמו עבודה עם מבער, שימוש בסמרטוטים וחבלים טבולים בצבע הנקראת 'אקשן פיינטינג', אשר הגיעה מארצות הברית. נוספו חפצים כמו מכונת כתיבה, מגהץ, בולדוזר או רובה, ועשרות כלים מאולתרים, יומיומיים. הכלי בהחלט לא מילא תפקיד נייטרלי, ולא פעם שימש כנקודת מוצא לחדשנות ואוונגרד. הסוגיה של הכלי בו נעשה שימוש ממשיכה ללוות אותי בעשייה האומנותית שלי לאורך כל השנים".

מה הדבר החשוב שגילית באמצעות המחקר?

"המחקר עסק במיפוי ובניתוח אסטרטגיות יצירה חדשות בהן היה לכלי ממד דומיננטי, זאת למרות שלא תמיד הוערך כראוי אפילו על ידי האומנים עצמם. האמן כמעט ואינו מדבר על מערכת הכלים שלו, הוא ידבר על הרעיון שהוביל אותו לבצע את העבודה כמות שבוצעה. על הטכניקה, על הדרך שעבר עד שהעבודה הושלמה. מערכת הכלים מוצנעת. לדעתי, האמן חושש, לא במודע, שאם ידבר על הכלים – זה יפחית ממעמדו. שמא יחשבו שהוא בא לשרת את הכלי, ולא להפך.

"ניסיתי להוכיח שבחירת כלי העבודה של האמן מצביעה על פריצת דרך עצומה באומנות, וכי כלי יכול לשמש בתפקיד אסטרטגי בתוך היצירה. אמן יוצר מציב לעצמו מטרה, ובעיניי, אם הוא מוסיף למטרה כלי עזר מסוים, הוא ישיג פריצת דרך. זה מה שאני מלמד היום בבצלאל – הנושא של התרבות החומרית. כשאני כתבתי את עבודת הדוקטורט, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, המקצוע הזה לא היה קיים באוניברסיטה בפריז, מבחינה זאת – הקדמתי את דורי".


theyael@netvision.net.il
טוב לדעת
נגישות