Search magnifier

חיפוש

עכשיו קל ונוח יותר למצוא כל כתבה ברוכים הבאים לאתר אקסטרה המחודש - עדכני ומגוון בשפע כתבות ומאמרים מקצועיים

מובילים את הבניה המרקמית

במשרד קולקר-קולקר-אפשטיין, ממשרדי האדריכלות הגדולים בארץ, מיישמים בפרויקטים שהם מתכננים את הבניה המרקמית, שנועדה ליצור חלל עירוני תוסס שחסר לטעמם בארץ, בדומה לערים המובילות באירופה

ג'דיידה מאכר - מבט ממעוף הציפור (הדמיה: 3Dvision)

משרד קולקר-קולקר-אפשטיין הוקם ב-1982 והוא בשנים האחרונות נמצא בדירוג 10 משרדי האדריכלות הגדולים של דירוג דן אנד ברדסטריט. המשרד הוקם על ידי יוצאי משרד הבינוי והשיכון – סגניו של האדריכל הנודע רם כרמי, שהיה האדריכל הראשי של המשרד.

משה כהן (צילום: יח"צ)

אדריכל אמיר קולקר היה אחראי על מחוז ירושלים, אחיו התאום, אדריכל עופר קולקר היה אחראי מחוז מרכז ואילו אדריכל רנדי אפשטיין – שכרמי הביא ממשרד אמריקאי מוכר – היה אחראי מחוז הנגב. זו גם הסיבה שלמשרד יש התמחות גדולה בבינוי ערים, תמ"אות ותב"עות גדולות.
עופר קולקר מסביר "בהיותנו במשרד השיכון, ראינו הרבה תכניות בניין ערים של מיטב האדריכלים ובאופן טבעי נשארנו קשורים לזה. לכן המשרד מתרכז כמעט בחציו בבינוי ערים, זאת כמובן לצד תכנון בניינים, חלקם די ידועים, כמו בניין משרד החוץ, בניין מבקר המדינה וכיום בניין נוסף לעיריית ת"א. ב-2009 חברנו למשה כהן, מתכנן ערים בעל ניסיון רב משהיה מתכנן מחוז ירושלים שנים רבות. ביחד הקמנו את חברת "קשת מ.כ." – חברה מתכננת בעבור רמ"י ומשרד הביטחון.

מימין: אמיר קולקר, רנדי אפשטיין ועופר קולקר (צילום: יח"צ)

בין הפרויקטים הגדולים שמתכנן כיום המשרד אפשר לציין את תכניות המתאר של באר יעקב, צפון מערב תל אביב, רמת השרון, הרצליה, חולון, ראשון לציון, קרית גת ועוד וכן תכניות מפורטות לשכונות ורובעים חדשים, תכנית בבקעת אונו ופינוי מחנה תל השומר, ומספר שכונות בירושלים ובת"א וכן תכנית מפורטת לעיר חדשה בעבור התושבים הערביים בגליל .
אדריכל אמיר קולקר קובע כי האחריות של האדריכל היא למרחב הציבורי. למרחב הציבורי – אין דואג ואין אחריות, אלא מי שמתכנן את השכונה וצריך לזכור שהעיר נוצרה לצורך העיקרי שהוא המרחב הציבורי, שהוא יוצר את החוויה העירונית בין אחרים ושונים בגובה העיניים.
המפגש הזה הוא למעשה מטרת העיר. העיר היא המקום שבו אדם יוצא להתנהג בחלק ממכלול שלם ולכן אין אלא לייצר מקומות שבהם נעים לבני אדם לשהות ולהיפגש.

מזרח יבנה – רציפות בנייה מעל מערכות תחבורה בין עירוניות (הדמיה: A-STUDIO)

אין חובה בבנייה לגובה

אחד האתגרים עמם מתמודדים מתכננים ואדריכלים הוא נושא הצפיפות. אחד הפתרונות המקובלים הוא הקמת מגדלים. אבל במשרד קולקר יש דעה נחרצת בעניין.
עופר קולקר מסביר כי "אנחנו חושבים שבניה לגובה איננה הפתרון היחיד להצטופפות, להיפך. היא מיועדת לאוכלוסייה בעלת אמצעים שיש לה היכולת להחזיק את המכונות הגבוהות האלה. תפיסת בינוי הערים שלנו מבוססת על דגם של תכסית גבוהה, המשלבת בנייה מרקמית עם בניה גבוהה, כך מתקבל מגוון רחב מאוד של צורות דיור: בניה נמוכה המציעה הזדמנות למי שאינם בעלי אמצעים, יחד עם בניה גבוהה תוך שמירת מרווחים גדולים בין המגדלים. אחת הבעיות בבנייה צפופה של מגדלים, למשל לאורך נתיבי אילון, זו איכות החיים הנמוכה שנוצרת כתוצאה של המרחקים בין הבניינים– הדיירים אינם יכולים להימלט מתחושת הצפיפות ומהיעדר מרחב פתוח קרוב לביתם".

מה היתרון של הבניה המרקמית?
"כל מי שביקר בערים אירופאיות כמו פריז, ברלין וכו', רואה את הבנייה שנעשית סביב חצרות פתוחות, כאשר הבניה המרקמית יוצרת חללי רחוב מוגדרים החסרים מאוד אצלנו. בגלל מסורת הבנייה של "עיר גנים" שהחלה בבניית וילות, כך גם החלה "אחוזת בית" – תל אביב, התקבע הדגם של כל בניין לעצמו, בניינים מנותקים זה מזה. מה שמאפיין את העיר האירופאית היא דופן הרחוב הרציפה היוצרת את החלל העירוני המובהק, אשר לא קיים בערים שניבנו בישראל. לערים בארץ חסרה חווית המרחב הציבורי".
אמיר קולקר מסביר כי "הליך אורגני של העיר, צריך שתתאפשר בו הנבילה, כלומר כשהעיר נובלת וצומחת מחדש. כך נוצר תהליך אורגני אמיתי של התחדשות. תל אביב היא דוגמה מובהקת – יש לה מחזורים של נבילה ופריחה, כמו כל עיר חיה. הבניה המרקמית מאפשרת גמישות ונדידת אוכלוסיות, תחזוקתה פשוטה והתחדשותה קלה, המגדלים הם מסות גדולות מאוד שאינן גמישות אשר כמעט אינם ניתנים לחידוש".

וכיצד הדבר מתקשר לבניה לגובה?
"כשאני לוקח את הערים המוצלחות בעולם – באירופה הדוגמאות הקלאסיות הן כמובן פראג, ברצלונה ופריז, אפשר לראות את אופי הבניה. פריז זו עיר שאסור לבנות בה בגובה של יותר מ-34 מטר שזה היום עד 10 קומות. זה מה שנותן לבניינים לנבול ולהתחדש, אלו לא מבנים עתירי מערכות וכשהם נהפכים למבנים ישנים, עדיין יכולה לגור שם אוכלוסייה פחות מבוססת גם, כשמעלית אינה פועלת. בחלוף הזמן מגלה אוכלוסייה צעירה ודינמית את השכונה הנובלת ומתחיל תהליך של החדשות".
תהליך דומה קורה גם בלב תל אביב, הוא מסביר, "בגלל שהייתה בניה של 4 קומות, אפשר להוסיף לה 2-3ל קומות וקיים פוטנציאל להתחדשות. לעומתם- כאשר בניינים גבוהים מתיישנים והמערכות מפסיקות לתפקד, מחיר חידושן יקר וכמעט בלתי אפשרי. אין בהם אותה גמישות. יש להם מהלך התחדשות כל כך כבד שמביא בסופו של להריסתם, כפי שידוע בדוגמאות בולטות בלונדון ובשיקגו".

היכן ניתן לראות זאת בפרויקטים שלכם?
עופר קולקר: "אם ניקח כדוגמא את השכונה שתוכננה במקום מחנה תל השומר המתפנה והשכונה שתכוננה על בסיס פינוי מחנה צריפין, הפעולה הראשונה אותה עשינו כנקודת מוצא, הייתה לתכנן רשת פשוטה – גריד היררכי, עם רחובות ראשיים ומשניים.
"רשת זו שהיא לרוב מלבנית, מתאפיינת בכיוונים ראשיים ומשניים המאפשרת התמצאות קלה וחלוקה נוחה של הקרקע".
לדבריו, הרשת יוצרת עוד דבר חשוב – בלוקים עירוניים. קולקר מסביר; "מדובר על הבלוק הכולא בתוכו חצר, לכל בניין כתובת עם דלת כניסה ואינטרקום הפונה לרחוב, אך גם כניסה נוספת מדלת אחורית הפונה לגינה, ממנה יכולים ילדים לצאת בלי לחצות רחוב. חצרות אלו נפתחות אל הרחובות כחלק מרקמה רצופה של שטחים פתוחים, מקבילה ומשלימה את רשת הרחובות העירונית, וניתן לשלב בהן בית ספר יסודי, גני ילדים וגינה ציבורית. כך יוצרים איכות חיים גבוהה, בלי להידרש למגדלים מאוד גבוהים. חשוב להבין – החלופה למגדלים היא לאו דווקא בנייה של 2-3 קומות. ניתן להקים מרקמים בני 7 עד 10 קומות ולשלב באופן מושכל מגדלים המעצימים את הצפיפות".

ג'דיידה מאכר – שכונת המבנים הפרטיים (הדמיה: 3Dvision)

אבל, יאמרו המתנגדים שיש חובה במגדלים, כדי להגדיל את הצפיפות.
עופר קולקר: "זה לא מדויק. הקשר המקובל בין בנייה גבוהה לצפיפות אינו בהכרח האפשרות היחידה, בנייה מרקמית סביב חצר פנימית בתכסית גבוהה ובמרחקים גדולים בין הבניינים יוצרת אומנם צפיפות גבוהה ("הבייגלה יותר כגול מחור"), אך גם איכות חיים גבוהה. כך מגיעה תכסית הבנייה ליותר מ500%. פריז למשל שמוגבלת בגובה, מגיעה גם ל-500%, לפעמים ול-40 דירות לדונם. זו הוכחה שאפשר להשיג צפיפות מבלי להיזקק לבנייה הגבוהה. איננו פוסלים בניה גבוהה, אבל חושבים שמרבית האוכלוסייה לא זקוקה לה ולא יכולה לשאת בהחזקתה. יש לזה גם היבטים נוספים של בטיחות. בנייה של 7 עד 10 קומות, מאפשרת להגיע בסולם גבהים של הכבאים לכל דירה בעוד הבנייה הגבוהה תלויה במערכות רבות ומורכבות המתריעות ומאפשרות מילוט בעת שריפה, ולכן צריך להיזהר בשימוש הנפוץ כל כך של מגדלים גבוהים אצלנו".

אז מדוע ישנה נטייה אוטומטית כמעט להקים כאן מגדלים?
"זה מתחיל ביוזמה החופשית המעדיפה את הבנייה הגבוהה המתקבעת ברבות מתכניות בינוי הערים – שם נקבעת הצורה הבסיסית. הצפיפות מתורגמת לבנייה גבוהה והקבלנים מעדיפים אלטרנטיבה הזו. יש גם היבט של נוחות ביצוע, קל לבנות בניין כזה שחוזר על עצמו 30 קומות ויותר, אין בו יותר מדי התעסקות. הוא מציע את עצמו כפתרון זול יחסית. אך כפי שאמרנו הבעיה העיקרית בבנייה הגבוהה היא ממדיה האנכיים אשר אינם מאפשרים הקמת דופן למרחב ציבורי הומני ומזמין, המציע מקומות מפגש אקראיים לחיים עירוניים".

חסם נוסף בהקמת מרקמית רצופה היא הצרכן הישראלי הרגיל לקבל לשלושה כיווני אויר. כדי ליצור את דופן הרחוב צריך לעבור לבנייה של לא יותר משני כיווני אויר, זה מספיק בהחלט. בבנייה נכונה ניתן לפתח כיווני אוויר נוספים ואוורור טבעי לדירה. בבניה הקיימת היום אצלנו, הכיוון השלישי פונה למרווח הצר שבין הבתים השכנים. לרוב לא פותחים את החלונות ממילא, בשל הרצון לשמור על פרטיות".
בסופו של דבר, מאמין קולקר, הן היזמים, הן הצרכנים והן הרשויות יבינו שהפתרון לטווח הארוך הוא פחות מגדלים ויותר בניה מרקמית. הפרויקטים הרבים שמתכנן משרד קולקר-קולקר-אפשטין מבטיחים שנראה מרקמים רבים כאלה כבר בשנים הקרובות.

טוב לדעת