פסולת והעיר הגדולה: לזרום עם הזמן

פסולת והעיר הגדולה: לזרום עם הזמן

מקבלי ההחלטות והמתכננים העירוניים חייבים להוביל מהלכים ליצירת תשתיות פינוי פסולת פנאומטיות בתהליך חכם, סביבתי ומתקדם יותר. או שנמשיך לצפות באוטו-זבל המוכר והאהוב

מאת: אורן נועם
Eco-Trend צרכנות

השנה היא שנת 1963. חברת פיליפס מציגה לראשונה את קלטת השמע (‘קסטה’) כמדיום להקלטה ולהשמעת מלל ומוזיקה לשימוש ביתי. את הקלטות החליף בינתיים הדיסק, שהוחלף בתורו על-ידי רכיבי זיכרון קטנים וקומפקטיים יותר – עד שהגענו לעידן שבו כל המוזיקה שאנו אוהבים מאוחסנת על-גבי ענן מידע, שזמין תמיד במרחק לחיצת כפתור. בכל תחומי החיים האחרים חווינו על בשרנו תמורות המהירות, ודי אם נסתכל על המרחב העירוני שלנו בחצי המאה וקצת שחלפו מאז, כדי להבין כמה השתנו החיים בעיר.

עם זאת, נראה שלפחות בתחום אחד העניינים נמשכים כסדרם כבר למעלה ממאה שנים: פינוי הפסולת – מהנושאים הסביבתיים שנוגעים בכולנו ברמה יום-יומית ותמידית – החל בפח הביתי או שקית הזבל שאנחנו מורידים בדרך לעבודה, וכלה ברכבי הפינוי המרעישים שחוסמים את הכביש בדיוק כשאנחנו ממהרים. השילוב בין ריכוז אוכלוסייה גבוה ובין שטח הולך ומצטמצם לפיתוח, מוביל לצפיפות גבוהה ולייצור פסולת פר מטר רבוע העלולים לגרום לקריסת תשתיות העיר תחת המעמסה.

המצב צפוי להחמיר בשנים הקרובות. אוכלוסיית העולם צפויה לצמוח עד 2050 לכדי 9 מיליארד בני-אדם, כשלמעלה מ-60% מהם צפויים לחיות במרחבים עירוניים. נראה כי בעולם כל-כך צפוף, אין מקום לתשתיות לאצירת פסולת במרחב העל-קרקעי; וברשת כבישים עמוסה גם כך, תנועת משאיות פינוי שמאופיינת בעצירות מרובות עלולה להיות הקש שישבור את גב הגמל מבחינת עומסי התנועה.

מהבור עד הצינור

ובחזרה לשנות ה-60: כבר אז פעלה מערכת, ‘חדשנית’ לזמנה, לאיסוף פסולת באמצעות לחץ אוויר במערכת צינורות בבית חולים בשוודיה, וזו פועלת שם עד היום. תמורות הזמן והטכנולוגיה שהפכו את קלטת השמע לפריט היסטורי ‘פסחו’ על תחום פינוי הפסולת, ומתוך כך נחשבת גם היום המערכת הקשישה לאיסוף פסולת בשיטה פניאומטית, לפתרון חדשני ופורץ-דרך.

פינוי הפסולת הפניאומטי מתבצע באמצעות מערכת סגורה של צנרת תת-קרקעית, שמחברת כל בניין (או נקודת קצה) ומשנעת את הפסולת על-ידי יצירת תנאי תת-לחץ או ואקום ישירות למרכז תפעול ראשי. פסולת נאספת ברמת הבניין באמצעות פירים, וכל פיר מצויד בחיישנים המאותתים לחדר הבקרה על מילוי מעבר לסף מסוים, דבר המאפשר פינוי פסולת יעיל בהתאם לצורך. כך, נאספת הפסולת ללא משאיות מזהמות וללא מטרדי ריח ורעש.

אם נעשה לרגע הקבלה לעולם השפכים הסניטריים, הרי שניתן לדמות את מודל פינוי האשפה הרווח כיום לעידן של בורות הרקב והספיגה: שפכים היו נאגרים בבורות, עד שהיו מתמלאים (או גולשים) ומרוקנים תקופתית באמצעות ביוביות או מכליות אל אתר טיפול מתאים. בעידן מערכות הביוב המסועפות ומכוני טיהור השפכים, קשה לדמיין בניין מגורים שמתנהל ככה – בוודאי שלא עירייה או רשות מקומית. אולם ככל שזה נוגע לפסולת, העניינים נותרו כשהיו.

בעולם כיום פועלות למעלה מאלף מערכות כאלה, המשרתות מגוון רחב של שימושים וייעודי קרקע: בתי חולים, קניונים, שדות תעופה, רובעי מסחר ותעסוקה, שכונות מגורים ועוד. עם זאת, הדבר לא נפוץ כמו צנרות הביוב בערים מודרניות. בהתחשב בתנופת הבנייה ברחבי העולם, אפשר להבין את פוטנציאל התפוצה הרחב שיכול להיות למערכת כזו.

בישראל פועלת מערכת פניאומטית בשכונת נאות רבין ביבנה, בשכונת נווה זומר ברעננה התקנת המערכת היא לקראת סיום, ובימים אלה מסתיים מכרז לתכנון הקמה ותפעול של מערכת בשכונת פארק הים בבת ים. בנוסף, פועלות מערכות פניאומטיות כמעט בכל בתי החולים בארץ ובמספר מגדלי משרדים, אולם מדובר במערכות שמשרתות מבנה בודד או מבנים ספורים הסמוכים זה לזה.

להתגבר על החסמים

מה מונע, אם כן, מהמערכת הפניאומטית להפוך לשיטת הפינוי הסטנדרטית? את החסמים המונעים מהמערכת להיכנס בתפוצה רחבה יותר לשוק, אפשר לחלק לשלוש קטגוריות של חסמים: כלכלי, אנושי ותשתיתי.

עלות השקעה ראשונית גבוהה לתכנון, ובעיקר להקמת המערכת הפניאומטית, מפילה במקרים רבים את החלופה בשלבי תכנון מוקדמים. ראיית מחזור חיים (LCA) יכולה במקרים רבים להוכיח החזר השקעה, שמתבטא בחיסכון ניכר בעלויות התפעול של מערך הפסולת. בשכונת Hammarby Sjöstad בשטוקהולם שבשבדיה, לדוגמה, הושג צמצום של כ-60% בעלויות התפעול השנתיות (20,000 משתמשים בכ-8,500 יחידות דיור). זה כמובן תלוי בפרמטרים התכנוניים הספציפיים של כל מקרה, אולם כלל האצבע מדבר על כדאיות כלכלית העולה ככל שעולה מספר המשתמשים או נקודות הקצה שהמערכת משרתת.

בעולם השמרני של פינוי הפסולת, קיימת רתיעה מלקיחת סיכונים בביצוע מהלכים שאינם מוכרים בכל הנוגע לתכנון שכונות ומתחמים חדשים. מרחב מאוכלס שלא מפונה ממנו פסולת, יכול להפוך במהרה לסיוט תברואי לשוהים בו ולגן עדן למזיקים. גם סיפורי הצלחה מהעולם, שמראים עמידות לאורך שנים וצורך נמוך בתיקונים וחלקי חילוף, לא מסייעים להגברת האמינות בעיני מקבלי ההחלטות.

החשש מתוספת תשתית חיונית לתת-הקרקע, נכונה גם לפרויקטים של פיתוח חדש וגם בשדרוג ושיפוץ מרכזי ערים או מתחמים קיימים. צורך בחפירה והנחה של צנרת פלדה בקוטר של 0.5 מטר מייקר את עלות ההקמה ודורש תיאום תשתיות מורכב יותר, בעיקר בהיבט של שוחות בקרה למערכת הפניאומטית. דווקא את החסם התשתיתי ניתן להסיר במקרים מסוימים, שבהם תופסים ‘טרמפ’ על עבודות תשתית נרחבות מעל או בתת-הקרקע בכדי להטמיע גם רשתות צנרת להולכת פסולת.

בישראל אנו נמצאים בתקופה שבה עומדת בפנינו הזדמנות פז להתגבר על אחד המכשולים הללו, ולשפר את איכות החיים של האזרחים במדינה. בזמן שנחפרות מנהרות הרכבת הקלה בגוש דן, אושרו תוכניות לקירוי נתיבי איילון ומקודמת תוכנית דומה לקירוי נתיבי בגין בירושלים, אין מנוס מהמחשבה שאולי שווה וכדאי להטמיע – לפחות בצירים המרכזיים שלאורך אותם פרויקטים – גם צנרת להולכת פסולת בשיטה פניאומטית, ובכך להעלות במעט את איכות חיי התושבים לאורך הציר.

בזמנים שבהם תנופת הבנייה באה לידי ביטוי בישראל סביב הסכמי הגג השונים, שמניבים לעיתים בניית ערים שלמות מייסודן, חייבים מקבלי ההחלטות והמתכננים העירוניים להוביל מהלכים ליצירת תשתיות פינוי פסולת פנאומטיות בתהליך פינוי חכם, סביבתי ומתקדם יותר. ובינתיים, עד שמישהו יחליט להרים את הכפפה, נמשיך לצפות במראה אוטו הזבל המוכר והאהוב. תלוי את מי שואלים.


הכותב הוא יועץ מומחה בנושא תכנון מערכות פניאומטיות, קבוצת הייעוץ והניהול AVIV AMCG.

תגובות

Comments are closed