"בעיות הניקוז והמים – גם בגלל שוק הנדל"ן והקרקעות"

"בעיות הניקוז והמים – גם בגלל שוק הנדל"ן והקרקעות"

"כולם מתפלאים מהשיטפונות הנרחבים ובמקביל זועקים שישראל מתייבשת. למרות הכל, לא רואים את הפרדוקס ושום דבר לא משתנה משמעותית". ד"ר אלעזר במברגר, מנכ"ל 'הידרומודול' ומהנדס הידרולוגיה וניקוז ותיק, מצביע על הפערים בין הצהרות למעשים - ומציע פתרונות

מאת: שרלי שטרית
מגזין מים סחר ועסקים

     ד"ר אלעזר במברגר
     (צילום: יח"צ)

אקסיומה: הגשמים בישראל גורמים להצפות ולשיטפונות. מדי חודש, מאז אוקטובר ועד לאחרונה, שנה אחר שנה, מדווחים לנו על הפסקות חשמל, עצים קורסים, כלי רכב טובעים ואפילו קניון שהוצף בנהר מים, ושאר רעות חולות של תשתיות משנות ה-70. "ברמת התכנון של מי-הגשם, כבר כ-10 שנים שיש בכל תוכנית דרישה לניהול נֶגֶר. כלומר, בתחום התוכנית יש חשיבה מה לעשות עם מי הנגר שעשויים להוות מטרד לסביבה, ויש רשויות ניקוז שבודקות", אומר ד"ר אלעזר במברגר, מנכ"ל חברת 'הידרומודול' הוותיקה, המתמחה בהידרולוגיה, הידרו-גיאולוגיה וניקוז.

אם כך, היכן הבעיה?

"כי בפועל, אם תשאל מהנדס עיר או יזם שתכנן שכונה והבטיח גם מתקנים לקליטת מי-הגשם, מה זה 'ניהול נגר' – אין לו מושג. זה נשאר אות מתה. הם מתחייבים להקצות שטח להשהיית נגר במַעֲלֶה, כדי לא להעמיס על המורד, אבל אם זה לא כתוב בתב"ע ומסומן לדורי דורות – זה נשאר על הנייר. ומילא אילוּ בנו רק על החוף, אבל מעל לתל אביב בנו את מודיעין, ויתר הערים מסביבה גדלו, והגשם שהיה מתפזר בין העצים בעיר, זורם עכשיו אליה וגורם להצפות בתוכה.

"זה קורה כמעט בכל עיר: בכל פעם שבונים שכונה גבוהה יותר טופוגרפית, המים זורמים מטה לשכונות הנמוכות. כפר סבא, למשל, התחילה עם רחוב מרכזי נמוך, אבל בשדות ובפרדסים שמסביבו הוקמו עם השנים מגורים ותעשייה, והמים מהשכונות החדשות הגבוהות יותר זורמים היום לבתים שבשכונות הנמוכות. כמעט בכל הערים בישראל הבנייה נעשית במעלה, ובמורד נוצרים שיטפונות ובעיות ניקוז. כמעט בכל עיר שבה יש נחל, הוא מוצף ומציף איתו את סביבתו מדי שנה".

אין גוף שאמור לפקח על יישום ההתחייבויות?

"העירייה, המועצה או רשות הניקוז, תלוי בהיקף התוכנית ושיוכה, אבל הן מפקחות רק ברמת התכנון. אם עיר תכננה 'אזור ירוק', שכונה עם פארק עצים, ונניח שתוכנן שכל הגשם ממנה יוזרם לפארק. אבל אחרי שנתיים יש מצוקת חנייה, או שלראש העיר יש כסף למגרש ספורט – איפה ימקם אותו? אין לו. אז מקימים מגרש גדול ומפואר על השטח שיועד לניקוז הגשמים, והכל בסדר – עד הגשם הבא. בגלל מצוקת ייעודי קרקע, אזורים שתוכננו לניקוז הנגר של העיר במערכות גשמים גדולות, פשוט הולכים ונעלמים".

"וזו עוד בעיה קטנה יחסית. אם שכונה מזרימה קצת גשם לשכנתה למטה ואולי מייצרת קצת שלוליות, זה לא נעים, אבל מה שטעון טיפול יסודי הוא הנחלים הגדולים. נחל איילון, לדוגמה, עולה על גדותיו כי בנו הרבה במעלה, אבל השטחים החקלאיים שפעם קלטו את מי-הגשמים כבר לא חקלאיים, וגם ההשקעות הכספיות בשטחים החקלאיים גדלו, והחקלאים כבר לא מסכימים שיהיו להם שלוליות בחצר".

ואיפה המדינה בתוך כל זה?

"משקיעים כיום המון בבינוי ובתשתיות, וזה מצוין! סוגרים פערים של שנים וזה משליך על כבישים, על מסילות רכבת, על הכל – אבל התשתית הבסיסית, ניקוז עודפי המים, לא מקבלת מענה ממשי ברמה הממלכתית. לא הרבה יודעים, אבל ליד משמר איילון הוקם בשנות ה-50 סכר גדול להגנה על דרום תל אביב שסבלה אז מהצפות. כאן המדינה לקחה אחריות, וכל מה שהגיע פחות או יותר מירושלים נעצר בסכר. זו חשיבה מערכתית!. היום בונים בפארק אריאל שרון (חירייה לשעבר), סכר דומה בצורת מאגר ענק שיקלוט את המים שבאים מהאיילון. לפני שייכנסו לנתיבי איילון, ישהה אותם בסכר ויזרים אותם לאט החוצה מבלי שיגרמו לשיטפונות.

"אבל זו רק טיפה בים, כי מאגר איילון הוא פרויקט נקודתי ויחיד, וגם לגביו ישבו שנים על המדוכה עד שסוף-סוף יצא לתכנון. ושלא נתבלבל: הוא היה על המדף 20 שנה, אף אחד לא התכוון לממן אותו, והוא לא נועד לשרת את נחל איילון. פשוט, רוצים עכשיו לשים עוד מסילת רכבת, אבל מכיוון שהיא תגרום לתעלת איילון לקלוט פחות מים מכפי יכולתה כיום, הקימו צוותים שחשבו מערכתית. כלומר, כשרוצים וחושבים מערכתית – אפשר".

פתרונות מערכתיים זמינים

הידרומודול היא מהמנוסות והמובילות בניהול נגר עילי והנדסת ניקוז, ומהיחידות בישראל שמתמחות אך ורק בתחום מקצועי זה. החברה, שהוקמה ב-1989 על-ידי המהנדס שמואל פולק, מתכננת הן במרחב העירוני והן בשטחים הפתוחים, ועוסקת בכל תחומי ההידרולוגיה: סקרים הידרולוגיים, תכנון עקרוני; תכנון פיזי של אגני השהיה וחלחול, מאגרים וסכרים; שיקום והסדרה של נחלים ותעלות; תכנון מעברי מים, כבישים וגשרים; תיעול, הולכה, השבה והחדרה, ועוד. עם לקוחותיה נמנים נתיבי ישראל (מע"צ לשעבר), נציבות המים, קק"ל, רכבת ישראל, חברת החשמל, משרדים ממשלתיים.

לדברי ד"ר במברגר, המשמש גם כמהנדס הראשי, הידרומודול לומדת ומטמיעה גישות שונות מרחבי העולם, חלקן חדשניות ופורצות-דרך בתחום ניהול הנגר העילי ותכנון מערכות ניקוז ושימור קרקע.

מהו, אם כן, הפתרון שאתם מציעים?

"הפתרון הוא להקים מאגרים באזורים שלעולם לא ייועדו ממילא לבינוי. מחצבות בקו המזרחי, למשל, באזור כביש 444. ממלאים מחצבה במים, ובתכנון נכון הם מחלחלים תוך כמה ימים לתהום דרך הסדקים בסלע. צריך לבנות מודל כלכלי ולבדוק איך ובכמה מפצים את בעל הקרקע, ואולי זה אפילו יהיה אינטרס שלו להגדיל את המחצבה במסגרת הזיכיון כדי שתוכל לקלוט עוד מים. יש גם שמורות טבע, כמו עין אפק שממזרח לקריות בצפון, שניתן לייצר בהן שטחי הצפה נרחבים יותר מאלו שהיום. זו שמורה שהייתה פעם ביצה, ואולי לא נורא שתחזור להיות ביצה".

למה זה לא קורה?

"כי נכון להיום, ההסתכלות היא רק דרך עלות המים לניצול ולצריכה. כשיש מים מותפלים כאופציה, וכשעל חציבת קוב סלע דורשים בעלי מחצבות סכום שהוא גבוה יותר מהעלות של קוב מים מותפלים – ברור מה המדינה תעדיף. את הבעיות יש לפתור ברמה הלאומית-אסטרטגית, ובזה המדינה צריכה קצת יותר להתאמץ. כי גם אם זה עולה כסף רב, צריך לבנות תוכנית לאומית אחודה שמדברת גם על מניעת שיטפונות וגם על ניצול מי-גשם, מאתרת שטחים להשהיה ושטחים להחדרה לאקוויפר, וקובעת רצועות שיובילו את עודפי המים לים.

"זה ממש בנפשנו, והפתרון האמיתי הוא באחריות המדינה. אם יזם בונה שכונה בשטח חקלאי או חקלאי-למחצה, הוא ישלם פיצוי כספי בהתאם להערכה של כמות יתר-המים שתוזרם למערכת. בכסף הזה תקנה המדינה – מחקלאי שממוקם במעלה, נניח – איקס נפח אגירה, או מחצבה; והחקלאי יקלוט אליו את המים שמגיעים מההרים, וישאיר בנחל למטה מקום למים שמגיעים מהשכונה. מין מודל סיבובי, אגני, שמפצה – בתשלום שנתי או חד-פעמי – מחזיקי שטח-זול במעלה.

"במאגר משמר איילון, לדוגמה, החקלאים זורעים עד הסכר ויודעים שלפעמים יהיו להם הצפות. יש מקומות שבהם זה עובד לפי מודל שגובש ומעוגן סטטוטורית לדורות הבאים. אגמון החולה, למשל. כששיקמו את העמק בשנות ה-90, פיתחו מודל כלכלי שהגדיר את השטחים בתוך האגמון כאזור תיירות, וכדי להגן עליו משיטפונות מופנים המים לשטחים החקלאיים שמחוץ לאזור. החקלאים זכו למענקי עידוד בתמורה, וקיבלו טיפול בשטח שמאפשר להם לעשות חקלאות. מדי פעם יש הצפה, אבל לא תמיד זה ממש נזק.

"פתרון נוסף ומשלים, וחשוב לא פחות, הוא הגדלת המוצָאים של המים אל הים. בגלל שמצופפים את החוף, יש לשמור רצועות לנחלים פתוחים ומוצאי ניקוז גם לצורך פיתוח עתידי עבור הדורות הבאים. בתל אביב, לדוגמה, מכיוון שנחל איילון לא מספיק, מתכננים מוּבל תת-קרקעי עצום, עם צינור בקוטר 8-10 מטר מדרום תל אביב ועד לים".

ניסית לעניין בכך את הרשויות?

"תראה, תמיד אחרי עונת גשמים כולם זועקים שישראל מתייבשת, אבל לא קולטים ולא משתמשים במי השיטפונות, כי בשביל מאגר במרכז הארץ צריך קרקע. יש לך היום לתת לי שטח בתל אביב, או בכלל בגוש דן, כדי לקלוט בו מים? כשיש לקרקע פוטנציאל לבינוי וכשהמחירים לדונם הם בשמיים, הקצאה של 150-300 דונם – סדר-גודל סביר למאגר מינימלי – כרוכה בעלויות עצומות. כלכלית, זול יותר להתפיל עוד מים מאשר להקים מאגר, כי האחסון במאגר והטיפול במים יקר בהרבה".

"אבל זה לא בשמיים, רק צריך צוות של בעלי אינטרס: רשות המים שתפקידה להגדיל את פוטנציאל מי השתייה בארץ, משרד החקלאות ורשויות הניקוז שאחראים למניעת שיטפונות, והחברה להגנת הטבע ומשרד הבריאות כדי למנוע טעויות לדורות. בסופו של דבר, זהו תפקידם של הרגולטורים – אז שיעבדו! יש להם אחריות, סמכות, כסף, הכל. כשיגיעו לשלב התכנון, שיוציאו מכרז. שהמשרד שלי יזכה, שמשרד אחר יזכה, לא משנה: העיקר שמישהו יטפל כבר במצב, כדי שבעוד 10 שנים המדינה תתקדם צעד נוסף".

ד"ר במברגר, לא נביא זעם, אלא מפוקח. לתפישתו, כולם עסוקים בבנייה כאן ועכשיו בלי לחשוב על יום המחרת, אבל כשיתעוררו יהיה מאוחר מדי. כך קרה בים המלח והבולענים. כך קורה בימת הכנרת. כך קורה בנחלים הגדולים – חלקם התייבשו, אחרים הזדהמו. "וכך יקרה גם ברצועת החוף המרכזית", הוא אומר, "שתוצף ומערכות הניקוז יקרסו – אם לא יתעוררו ויתחילו לתכנן"."תכנון מערכתי רגיש סביבתית לדורות הבאים"

"אחת הבעיות החינוכיות והתכנוניות כיום קשורה לתשתיות ולהשפעתן על הסביבה", אומר ד"ר במברגר, "כביש, לדוגמה, פוגע בסביבה אבל הפגיעה יכולה להיות מינורית אם מתכננים אותו נכון. המוסדות האקדמיים פיתחו מסלולי תכנון סביבתי אבל, לטעמי, משהו התפקשש כשרואים איפה הבוגרים כיום: חלקם עובד כרגולטור – הגנת הסביבה, רשויות מקומיות וכדומה – וחלקם בחברות פרטיות ש'דואגות' לרצות את הרגולטור. חסר משהו במערכת שלוקח מהנדס אזרחי ומלמד אותו מהבסיס, כדי שיתכנן עם רגישות סביבתית.

"משרדנו, לעומת זאת, משתדל מאוד לתכנן עם רגישות סביבתית. בשיקום נחל יש אקולוג שמלווה את התהליך; וכשמקימים תחנות סולאריות, מבצעים עבודות עפר עם מינימום פגיעה בקרקע ומשתמשים בעשבייה הקיימת – במקום בבטון, כמו פעם. התפישה של תכנון רגיש סביבתית חשובה מאוד לדורות הבאים, כי אם נסלול כבישים אבל לא יהיה מקום ללכת עם המשפחה לפיקניק, לא יהיה כיף לחיות פה".

תגובות

Comments are closed