נא להכיר: הצמד שמייצג את המפעלים המזהמים בישראל

נא להכיר: הצמד שמייצג את המפעלים המזהמים בישראל

עוה”ד קובי בר-לב ובילה כהנא הם שני שותפים שמלווים חברות מהמובילות במשק הישראלי בתחום דינמי, מאתגר ומתפתח בתחום המשפט הסביבתי. איך אפשר להגן בהצלחה על מפעלים מזהמים - וגם ליהנות מכל רגע? ראיון אופטימי

מאת: רונית שנבאי
Eco-Trend סחר ועסקים

הוא כיהן כיועץ משפטי במשרד להגנת הסביבה, והגיש כתבי אישום חמורים נגד חברות מזהמות ומפעלי תעשייה. היא עורכת דין מוערכת עם 15 שנות ותק, המתמחה בליטיגציה סביבתית. שניהם חברו יחד לפני שלושה חודשים כדי להקים במשרד עוה”ד נשיץ, ברנדס, אמיר ושות’, מהגדולים והוותיקים בישראל, את אחת ממחלקות איכות הסביבה החזקות והמובילות בארץ.

פגשנו את השניים לשיחה קצרה באתר ‘אסופתא’, החברה הארצית לאיסוף ומחזור של מכלי משקה, כשהם מוקפים במיליוני מכלים ריקים שממתינים למחזור. קל לראות את הכימיה והחברות בין השניים, שהפכה ברבות השנים גם לשותפות מקצועית.

בהתחשב בעברם של השניים, קשה היה לנבא מראש שיבחרו לייצג דווקא מפעלים וחברות כנגד המשרד להגנת הסביבה. מפתיע לגלות, אך קובי בר-לב (43 ונשוי+3 ממודיעין) היה זה שניסח לפני 20 שנה את טיוטת חוק החופים הראשונה עבור הארגונים הסביבתיים: “הייתי סטודנט צעיר למשפטים ולמימון לימודיי עבדתי כעוזר פרלמנטרי של ח”כ עוזי לנדאו, מ’הירוקים’ ביותר בכנסת דאז”.

לאחר שסיים את התמחותו בלשכה המשפטית של המשרד להגנת הסביבה (“לא היו אז הרבה בוגרי משפטים שקפצו על תחום הסביבה”), עבד קובי מספר שנים כעו”ד וכיועץ למנכ”לי המשרד, ד”ר מיקי הרן ואלוף (במיל’) שי אביטל. קובי היה ממקימי החברה הממשלתית פארק אריאל שרון, ייצג את ישראל בדיוני אמנת ברצלונה לחופי הים התיכון, וגם כיהן כיו”ר ועדת איכות הסביבה של לשכת עורכי הדין.

עבור בילה כהנא (43 ונשואה+2 מתל-אביב), כבת לעולים חדשים ששירתה ב’נתיב’ המשויך למשרד ראש הממשלה ולמדה מדעי המדינה ותקשורת, המקום הטבעי היה להמשיך לקורס צוערים של משרד החוץ ולייצג את המדינה. אלא שהיא בחרה לשנות כיוון: “כשייצגנו במהלך ההתמחות קבוצת חברות שהתנגדו לחקיקה חדשה בתחום התעסוקה, שהייתה עלולה לגרום לחיסולן, הבנתי שהייעוד שלי הוא לשמש פה למי שסובל מנחת זרועו של הממסד ונאלץ להילחם מולו כנגד כל הסיכויים”. ברגעים כאלה, לדבריה, ברור לך חשיבותו של עו”ד מקצועי שנלחם עבורך ואתה לא שקוף עבורו.

הרקורד העשיר של השניים כולל עתירה תקדימית שהגישו לאחרונה לבית המשפט העליון, בשמה של אסופתא, להרחבת חוק הפיקדון גם על מכלי משקה גדולים; הגנה על עשרות נאשמים ונחקרים בכתבי אישום פליליים של המשרד להגנ”ס; טיפול בעיצומים של עשרות מיליוני שקלים; ייצוג מול הממונה על הגבלים עסקיים בממשקים שבין תחרות ואיכות הסביבה; הגנה על מפעלים מזהמים בתביעות ייצוגיות; ייצוג בתביעות החיילים והדייגים בקישון, ועוד.

מה מאפיין את הרגולציה בישראל בתחום איכות הסביבה?

קובי: “התעשייה בישראל נמצאת תחת מתקפה חסרת-תקדים של הרגולציה. תאגידי המים והביוב הם רק דוגמה קיצונית אחת לאובדן השליטה הזה, שגורם לפגיעה קשה בעסקים. מספיק לראות את רשימת המפעלים שנסגרו בתקופה האחרונה: נגב קרמיקה, מפעל טבע רמת חובב, מפעל המו”פ של טבע בנתניה, נגב טקסטיל, ערד טקסטיל, מגבות ערד, מפעל אמקור, נעלי בריל, ועוד. התקשורת מסקרת את המפעלים שנסגרים, אבל הציבור לא רואה כלל את קווי הייצור שלא נפתחים. זה קודם כל אסון אישי למפוטרים, בעיקר בפריפריה, אבל זה גם אסון לאומי”.

בילה: “הקושי מתבטא במדדים אובייקטיביים. לפי מדד העסקים של הבנק העולמי, המפרסם את מדד Doing Business, ישראל מידרדרת בשנים האחרונות בעקביות: בשנה שעברה ירדנו 13 מקומות, למקום ה-53, כשרק לפני שלוש שנים היינו במקום ה-31. חלק מזה נובע בהחלט מרגולציה סביבתית לא מידתית”.

מה הייתם מצפים שיקרה?

קובי: “הבעיה היא שאין בישראל מתודולוגיה מסודרת של הערכת השפעת הרגולציה על המגזר הפרטי. בתחום הסביבתי אין מתודולוגיה לתקינה סביבתית. כשרוצים לקבוע ערך-סף של פליטה לסביבה, מקובל לעשות ‘שופינג’ בחו”ל ולייבא אותו ארצה. לעיתים קרובות, מייבאים תקנים בלי לעשות התאמות ובלי לבדוק מה העלות של יישומם. חמור מכך, הפרקטיקה המקובלת של המשרד להגנ”ס היא לקחת את ערכי-הסף וליישמם באופן מחמיר יותר מהמדינות המפותחות. למה? כי מה שקובע בישראל הוא תפישת הסיכון, ולא הסיכון עצמו – בדיוק כמו שיותר אנשים חוששים מתאונה אווירית במטוס מאשר לחלות בסכרת, למרות שיותר אנשים מתים בפועל מסכרת”.

בילה: “שם המשחק הוא איזון. צריך לקחת בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים בקביעה של מדיניות סביבתית: גם ההגנה על הסביבה, אבל גם הוודאות למפעלים. צריך לשקלל את הכל ולהוציא תקינה סביבתית מאוזנת בכל תחום. רגולציה שדורשת מהתעשייה ומהמדינה השקעת תקציבי עתק, מגבילה את כושר הייצור ומורידה את רמת החיים של כולנו”.

אולי הפתרון הוא באכיפה, כפי שטוענים חלק מארגוני איכות הסביבה?

קובי: “ממחקר שערכנו, התברר שהכלי האפקטיבי ביותר של המשרד להגנ”ס הוא עיצומים כספיים. בשנים 2010-2015 הטיל המשרד עיצומים בשיעור של למעלה מ 100 מיליון שקל על חברות ועסקים. הבעיה היא שאין קשר בין חומרת העבירה לבין גובה העיצום הכספי, כי רובן המוחלט של העבירות לא נוגע לזיהומים בפועל אלא לעבירות טכניות כגון אי דיווח”.

בילה: “העלייה החדה בשיעור העיצומים הכספיים בתחום איכות הסביבה מלווה בירידה חדה במספר כתבי האישום שהגיש המשרד להגנ”ס – מ-560 בשנת 2009 ל-70 ב-2015. התהליך מבורך ונכון כי הוא חוסך משאבים, אבל חייב להתלוות אליו עידוד רגולטורי של מנגנון האכיפה הפנימית. ניסיוננו מראה בבירור שמפעלים שיישמו מבדקי אכיפה פנימיים, הפחיתו התרחשות של אירועים סביבתיים. גם אירועים שבסופו של דבר כן התרחשו, היו פחות חמורים מבחינה סביבתית ולא הובילו להליכי אכיפה של המשרד להגנ”ס”.

לסיום, מהי לדעתכם המגמה המרכזית בתחום המשפט הסביבתי?

קובי ובילה: "המודעות הסביבתית גוברת והציבור מראה שהוא מוכן לשנות הרגלי צריכה לטובת שיקולים סביבתיים – ראה דוגמת חוק השקיות וחוק הפיקדון על מכלי משקה. בנוסף, אנחנו עדים למעבר עקבי ומתמשך של חברות ומפעלים מעמדה מתגוננת, לאסטרטגיה פרו-אקטיבית של ניהול סיכונים על-בסיס פיקוח ובקרה פנימיים”.

תגובות

Comments are closed