בעל בית: חגים עליך ישראל

בעל בית: חגים עליך ישראל

מאת: שלומי ברזל
סגנון חיים שמנת

עם כל הכבוד לחגי תשרי, אני לא בקטע. ואם כבר להיות חריג, אז יותר מכל אני מוטרד מרצף חגים שאינו חל בסוף השבוע. כדי להפוך את הסיפור למוזר עוד יותר, אציין שכל חיי אני מועסק כשכיר. וכך, מה שאמור להיות עבורי חג אחד גדול, מייצר תחושת חרדה חודשיים לפני המועדים, מלווה בעצבנות גדולה במהלכם, ומצריך פעילות עניפה להשכנת שלום בין הצדדים ארבעה חודשים לפחות אחרי שמחת תורה, בואכה הפאניקה של פסח.

בהרבה מובנים דומה הדבר לגבר שעושה את חייו, לפחות ב-20 השנים האחרונות (כן, עינת, אני כותב את זה מיד: אין יציאה!) עם זוגתו והמחזור שלה: היא עצבנית ומוטרדת שבועיים לפני הגעתו (כמה זמן יימשך הפעם? מה תהיה עוצמתו?), תולה שלט ענק של "אין כניסה" במהלכו, ולפחות עוד שבוע אחר כך מספרת כמה קשה הוא היה וכמה זה מבאס שהוא כבר חוזר. על פי החישובים שלי, יסלחו לי הגינקולוגים, יוצא שהימים הבטוחים לגבר נשוי, חפץ חיים, הם לא יותר מ-2-3 בחודש.

במשפחת ברזל בה גדלתי, החגים הפכו לסיפור אימה. ההורים אהבו אחד את האחר בכך לא היה ספק, אבל היו חייבים להימצא במרחבים שונים מרבית הזמן. כך יצא שעבורי ועבור שני אחיי המחשבה על סוף שבוע בו אמא ואבא נמצאים באותה דירה צרה מלהכיל הייתה מאיימת. סטטיסטיקת המריבות מוכיחה שצדקנו בעליל. מכאן יוצא שאם סוף השבוע מעלה דרמטית את הסיכוי להסלמה בין הצדדים, אזי רצף חגים, גשרים, השאלה היהודית הגדולה מאז ומעולם: בצד שלי או בצד שלך?; סגניתה: אז איפה היינו בפעם האחרונה?; סדר הישיבה סביב השולחנות; הפקקים בדרך והושענא רבה רחמנא לצלן – עלולים להוליד את מלחמת העולם השלישית.

את המרד הגדול שלי בנושא החגים ביצעתי לפני 25 שנה. פסח, באופן סימבולי כזה או אחר, נקבע כמועד שלי בו אצא מעבדות לחירות. שבוע לפני ליל הסדר הודעתי לאימא שלי, עיראקית חסרת פשרות, שאני והם כבר לא. הפעם, אמרתי, בחרתי להתארח לראשונה בחיי בארוחת הסדר של עמיתה לעבודה. העיראקית הבהירה כי אילן יוחסין בן מאות שנים עלול לקרוס, הסבירה שסבתא שולמית לא תסלח, איימה לנשל אותי מכותנת הפסים ובסוף הניפה דגל לבן. ואז הציגה שאלה אחת: אשכנזים?

הודיתי שכן. באופן מוזר, חיוך נמרח על פניה, כאילו היא יודעת משהו שאינה רוצה לחלוק עמי. תבלה, יא איבני, הפטירה. למחרת, בארוחת הבוקר, כאשר הבחינה שאני מפרק את השולחן בסגנון הסעודה האחרונה, שואב קציצות פראסה, מעמיס עוד בורמלוס, תופר עיג'ה (קציצת ירק) אחת אחרי השנייה, ומחפש עם העיניים והידיים מה עוד אפשר לבלוס כדי להשקיט את הרעב, התפשט החיוך על פניה שהחל כבר לפני שבוע. עד היום אני מעריך אותה על כך שלא הוסיפה מילה.

האמת היא שעל השולחן הועלתה תקרובת, אלא שהיא הייתה יותר בחזקת קישוט, פריט הידור, חלק ממבנה ארכיטקטוני רב רושם, מעין מוזיאון של אוכל. מומלץ למבקרים לצפות ולא לגעת, פן חלילה ייפגם העיצוב. הכל מדוד, הכל במסורה, הסדר מופתי והתנועה זורמת. יד לא מתנגשת ביד אחרת, איש לא מעביר לאיש, המפה אפילו אינה מצריכה כביסה בסיום הארוחה. מיצג.

אצל אמא שלי הכל היה אחר. שלוש המנות, או עשר אם תרצו, נמצאות כבר על השולחן. גיאולוג, למשל, אם היה סועד עמנו, היה יכול לדבר על שכבות שונות שמייצגות תקופות נבדלות בהכנה, בהגשה, באכילה. רעש מהומה. הסגנון הוא "אכול ככל יכולתך, המטבח תמיד ינצח!". ואצלנו, מתחת למפה מפלסטיק, תמיד הונחה גם שעוונית. נדמה לי שאין צורך להרחיב. הסיום, תוכלו לדמיין, כיאה לאזור מוכה אסון.

החתונה עם עינת ועם משפחת האצולה הלבנה שלה מחזירה אותי בכל ארוחת חג לדיסוננס הקסום הזה. חמותי היקרה לקחה לפני מספר לא מבוטל של שנים, בואכה ליל הסדר, קורס בישול למנות גורמה. בשר בציר יין עם השד יודע מה בפנים. טעים בטירוף. אלא שמאז, בכל ערב פסח בעשור האחרון, כאשר עולה השאלה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, נמנעים המסובין מהתאבדות קולקטיבית ואינם עונים. נדמה לי, ואני לא בטוח, שהמרחק בין מלחיית הפורצלן לכוס הקריסטל גדל מעט. נדמה לי.

תגובות